Report image
If you found this image unacceptable, please let us know. We will review your report and take action if we determine this image is really unacceptable.
חנה שני -חתונה
ראיון עם חנה שני – לוחמת ארגון ההגנה.
חנה שני נולדה בישראל – ב- 1/10/1929. בת לצדוק וחיה קוגל. 3 אחיות ואח אחד.
מתי הצטרפת לארגון ההגנה?
חנה:
ב- 1946- הייתי בת 16. תלמידת תיכון. גייסו אותנו להגנה. אמרו לנו שאנו מתגייסים להגנת המולדת, חלוציות. לכולנו היו חברים בארגונים שונים - לח"י,אצ"ל. אותי גייסו להגנה לתפקיד שמירה . בהגנה עברתי אימוני קפפ- מקלות. תרגילי סדר ויחד יצאנו לטיולים ברחבי הארץ. למדתי בגימנסיה דתית- בקבוצת בנות.
מתי היתה הפעילות הראשונה שלך במסגרת ההגנה?
חנה:
יום אחד, צלצלו אליי ואמרו לי שברחוב סלמה, בת"א מול אבו-כביר יורים על תושבים והתושבים מפחדים מאוד ומספר גדול של תושבים, אף עזבו את בתיהם עד יעבור זעם. הירי היה מאוד אינטסיבי. באבו-כביר היה מסגד ואנחנו היינו בעמדה ממול. היה עלינו לתצפת, משום שהיה חשש שהם יעברו את הגבול, יפלשו ויתקיפו את התושבים. צפינו בהם במשקפות כל עוד היריות נמשכו.
המשפחה שלך ידעה על פעילותך בארגון?
חנה:
אמא לא ידעה. אבא כן ידע. המשפחה שלנו, היתה משפחה ציונית שהגיעה ארצה בעליה השלישית מליטא. אימי- חיה שידלובסקי, היתה בת יחידה לרב העיר. היא לקחה חלק בתנועת השומר והגיעה ארצה, לישראל. התגוררה בקיבוץ רמת הכובש, תקופה קצרה, אבל היא לא הצליחה להתרגל לחיי הקיבוץ ועברה לתל-אביב . לאימי היה ידע רב ב -8 שפות. אבי, צדוק קוגל, שהיה אמן הכיר אותה בת"א.
אבי, הגיע ארצה אחרי פרעות קישינב והשתייך לתנועת חובבי ציון - משפחת קוגל. אבי, סיים את גימנסיית הרצליה, ניגן בפסנתר בפילהרמונית. הוריי הכירו בתל אביב. אבי ראה את אימי כשהייתה עם חברה והזמין אותה לקונצרטים וכך התאהבו.
אני גדלתי בבית מאוד עני כלכלית, אבל מאוד עשיר תרבותית. הספר והמוזיקה היו מאוד דומיננטים אצלנו ולמדתי בגיל צעיר לנגן על פסנתר.
מה היו הפעילויות הנוספות שעשית במסגרת ההגנה?
חנה:
בעיקר שמרתי. שמרנו בעמדת שמירה אני וחברתי הטובה - ברכה גרינברג. בכל עמדה היו: אחראי -מפקד עמדה, בן נוסף ועוד שתי בנות. בסביבות אחת עשרה בלילה היינו מקבלים סנדוויצ'ים לארוחת ערב . לפעמים, שמרתי בבית האדום, ליד רחוב הירקון במפקדה של ההגנה. שמרנו בפתח – בלי מדים.
הפעילות במסגרת ההגנה היתה תמיד ללא תקלות מיוחדות?
חנה:
לרוב כן, שמרנו והכל היה בסדר, עד שבוקר אחד, פתאום, דופקים אצלנו בדלת שני בריטים ושואלים באנגלית " חנה קוגל גרה כאן"? אימי פתחה את הדלת ואמרה "כן", "מה אתם רוצים"? והם ענו לה :"אנחנו צריכים לדבר איתה". אימי שאלה "על מה"? והם אמרו :" תראי לנו איפה היא".אנחנו גרנו ברח' "מרכז מסחרי". ליד רח' לוינסקי. בדירת 2 חדרים שהכילה בתוכה 7 מיטות. המיטות היו כפולות, כל ערב פתחנו את המיטות לפני השינה ובבוקר הינו סוגרים אותם. כשהקצינים הגיעו באותו הבוקר המיטות היו עדיין פתוחות. הבריטי החל לקפץ ממיטה למיטה עד שהגיע אליי ואני לא ידעתי בכלל מה הוא רוצה ממני, בשעה זו עוד ישנתי במיטה.
הקצין פנה אליי ושאל "את חנה"? "תביאי את תיק בית הספר שלך". נתתי לו את התיק והוא התחיל לחפש ולחפש בתוך התיק. פתאום הוא מצא שם מחברת באנגלית, פתח אותה וראה שם שיר באנגלית שהיה רשום במחברת והתחיל לשיר אותו ואז פנה אליי ואמר:" תתלבשי, אנחנו צריכים לדבר איתך".
איך הגבת, מה חשבת ?
חנה:
חשבתי שהוא רוצה שאלשין על החברים שלי בהגנה. הייתי ילדה מאוד יפה והיו לי הרבה מאוד חברים. ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאלשין.
איך הגיבה אמא שלך כשהם עמדו לקחת אותך איתם?
חנה:
אמא שאלה אותם:"לאן אתם לוקחים אותה"? והם אמרו: "נדבר איתה ב- CID- בבולשת ונחזיר אותה הביתה". אני זוכרת שאמא נכנסה ללחץ נוראי.
האם הצטרפת אליהם?
חנה:
לא הייתה לי ברירה. ירדתי במדרגות ואיך שאני יורדת במדרגות, אני רואה מכונית שחורה, ארוכה ויוצא משם בחור ואומר לי "גם אותך לקחו"? ואני בכלל לא הכרתי את אותו בחור. אבל השאלה הזו, התמימה שלו, סיבכה אותי לגמרי עם הבריטים. הבריטים הביאו אותי ליפו לקישלה והתחילו לחקור אותי על אותו בחור. שאלו אותי איפה הייתי ,מה עשיתי, מי החברים שלי – הפחידו אותי מאוד. כל חקירה כזאת נמשכה חצי שעה ובכל פעם שני שוטרים שמתחלפים, שואלים עוד ועוד שאלות, כך חקרו אותי יום וחצי.
כיצד התמודדת מול השאלות הקשות הללו?
חנה:
אמרתי להם שוב ושוב שאני עוזרת לאמא שלי, עושה שיעורים, דברים שהיו אמיתיים לחלוטין. אבל ראיתי שהם לא מאמינים לי. היה שם אחד שצעק עליי ושאל בלי סוף ואחד שהיה נחמד וניסה לשכנע אותי לספר תמונות שהראה לי. ואני כל הזמן אמרתי שאני לא יודעת כלום. ואז אחד מהם אמר " גם המפקדות הכי גדולות נראות כמו שה תמים ואולי בעצם את לא חנה קוגל אלא חנה קוגלר". אחרי מספר חודשים הבנתי למה הוא התכוון -היתה מפקדת אחת בשם חנה קולגר מארגון הלח"י שהשתתפה בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים והם חשבו שזאת אולי זאת אני. הם צעקו לי "את יודעת אנגלית, את שונאת אנגלים" ואני עניתי שאני לא שונאת אותם.
כמה זמן נמשכו החקירות הקשות האלה?
חנה:
חקרו אותי יום וחצי – לילה ויום. הייתי מעורפלת. לא נתנו לי לאכול או לשתות. זרקו אותי לחדר עם ערבייה . ישנתי 3 ימים, בלי אוכל ושתיה. הייתי הרוסה לגמרי. לא הפסקתי לבכות. היה צוהר קטן בחדר, מאוד גבוה עם סורגים כדי שייכנס מעט אוויר ואני זוכרת ששמעתי דרכו את הגלים. אני ידעתי לדבר ערבית ואותה בחורה סיפרה לי שתפסו אותה על גנבה. דרך החלון הזה ראיתי מעט שמיים ולא יכולתי להפסיק לבכות ולדאוג.
מה עשו ההורים שלך כשראו שלא חזרת הביתה?
חנה:
אמא הלכה לבולשת יום יום, וניסתה להסביר שאני לא אשמה ושאני לא שייכת לשום ארגון, הם לא האמינו לה .
אימי הצליחה,לשחד שוטרת ערבייה, שעבדה בבית הסוהר כדי שתעביר לי בגדים להחלפה, אוכל ומכתב, שיעודד אותי. המכתב היה רטוב עם סימנים של דמעות. אבל היא הצליחה לעודד אותי. היא הבטיחה לי במכתב שבקרוב ישחררו אותי. אבי היה בהלם מוחלט.
מה עשה ארגון ההגנה, איך הוא דאג לך כשהיית בכלא?
חנה:
בתקופה זו היה עוצר בגבולות, ולכן בהגנה לא יכלו לעשות כלום. בנוסף, בין ארגוני המחתרות השונים היה קיים מתח וכל תקרית בארגון הכניסה מתח נוסף.
כמה זמן היית בקישלה?
חנה:
עשרה ימים ימים ואז העבירו אותי משם. באו והודיעו לי "את נוסעת איתנו". והביאו אותי לבית הסוהר "בית לחם". שם היו אסורות, כל מיני נשות מפקדי לח"י ואצ"ל- בינהן גם גאולה כהן . היו שם גם אסירות נשואות עם ילדים.
אני זוכרת שעליתי במדרגות , קומה שניה ואני רואה מולי נשים מבוגרות.
הן לא הבינו, מה נערה צעירה עושה שם, כי לא הייתי שייכת ללח"י או לאצ"ל ובכל זאת, אני בבית סוהר של המחתרות , הן חשבו שאולי אני מרגלת ולכן לא קיבלו אותי. והתרחקו ממני. הן פשוט חששו. אני החלטתי, שאני לא מתקרבת אליהן כדי להגדיל את הסיכויים שלי לצאת משם.
איך התנהלו החיים בבית הסוהר הזה?
חנה:
מידי יום, הייתי עולה לשעתיים לגג, ומשוחחת רק עם הערביות שהשגיחו עלינו. הן ראו שאני לא מתחברת ולא שייכת לאף אחד. בכלא היו חדרים. בקומה אחת היו חברות האצ"ל, בקומה אחרת חברות הלח"י ואני הוכנסתי לאגף של האצ"ל. יותר מאוחר הגיעה עוד בחורה מההגנה והיינו יחדיו באותו החדר. היתה בכלא אוטונומיה מוחלטת – האסירות הקימו ועדות שניהלו את החיים בבית הכלא. הן היו מזמינות מצרכים לשבת או לחג. מבשלות, היו ויכוחים ומריבות בין הנשים אבל אני תמיד הייתי מחוץ לעיניניים האלה.
היינו סורגות לחיילים כובעים, צעיפים, כפפות, גרביים, סוודרים ורוקמות ציפורים על חתיכות בד קטנות. .
כל אותה תקופה, איך יצרת קשר עם אימך?
חנה:
כתבתי לאמא מכתבים. אמא היתה מגיעה לבקר פעם בשבוע. נאלצה לנסוע, בשלושה אוטובוסים כדי להגיע אליי ואם היא היתה מאחרת אפילו דקה - לא היו נותנים לה להיכנס. אני, כל הזמן בכיתי ודאגתי גם לגבי הלימודים שעזבתי באמצע. אבל אמא, לא פסקה בנסיונותיה לשחרר אותי. היא לקחה עו"ד, שעבד עם ההגנה, שישכנע את הבולשת שאנחנו חברי ההגנה.אבא שלח גם הוא כל אותה תקופה מכתבים, דרישת שלום ונשיקות.
איך עברו עליכן החגים בכלא?
חנה:
חגגנו יחד את כל החגים. גם את חג הפסח. אני זוכרת שסידרנו שולחן אחד ארוך – 50 נשים. כולן בישלו, ניקו וסידרו לכבוד החג ויחד, ישבנו ושרנו שירי ארץ ישראל בהתרגשות אמיתית.
מתי וכיצד שוחררת מהכלא?
חנה:
כפי שציינתי קודם, העו"ד ניסה לשכנע את הבולשת, שאני חברת ההגנה והציג להם את הספר הירוק, שבו היו רשומות כל חברות ההגנה, הבריטים כנראה, השתכנעו וכך אחרי כמעט 4 חודשים בכלא, באו פתאום ואמרו לי "תתלבשי, את משוחררת".
רק אני יצאתי באותו יום. היה מין טקס כזה, שכל מי ששוחררה, היו עושים סביבה מעגל, מוחאים כפיים ושרים את השיר "ארצי הקטנה מחכה לגאולה". זה היה מעמד מאוד מרגש. אחת האסירות, נתנה לי את הריקמה שעשתה של הציפורים, אחת סיפרה שכולם חיבבו אותי ושהייתי חרוצה ועזרתי להן הרבה. אני איחלתי להן, שהן תצאנה במהרה, שכן, כל התקופה הזו אף אחת מהאסירות האחרות לא שוחררה. הנשים בכו והתרגשו. כששחררו אותי, ראיתי בעיניהן, את התקווה שאולי גם אותן ישחררו בקרוב....
מי קיבל את פנייך עם היציאה מהכלא?
חנה:
אמא חיכתה לי. נפגשנו בהתרגשות גדולה, בכינו והתחבקנו ואמא אמרה "תודה לאל". הגענו יחדיו הביתה אחי ו-3 אחיותיי חיכו לי בשורה אחת , קפצו וחיבקו אותי באושר רב.
הפסדת הרבה לימודים כל אותה תקופה איך הצלחת להשתלב חזרה?
חנה:
הלכתי עם אמא לתיכון. אמא אמרה למנהל בית הספר, ששחררו אותי מבית הסוהר ועכשיו אני אחזור ללמוד. המנהל, לא רצה לקבל אותי חזרה ללימודים. הוא אמר, שאני עושה למקום שם רע. אמא מאוד כעסה על זה ואמרה לו:" הם הכניסו אותה וגילו שאינה אשמה ואתה לא תקבל אותה??! ובמיוחד שעכשיו יש עוצר באזור שלנו?"...המנהל בתגובה אמר, שאם יקבל אותי הוא לא מתכוון לעשות לי הנחות ואני אצטרך לעמוד בכל הבחינות ואם לא אצליח לעמוד בהן, לא אוכל להמשיך ללמוד. הסכמנו בלית ברירה ל"הסכם" הזה, ואמא לקחה את העניינים לידיים והפכה להיות המורה הפרטית שלי. אני לקחתי את המחברות מחברותיי לכיתה, ויחד עם אמא למדתי בכל הזדמנות אפשרית ואכן הצלחתי בבחינות ועליתי כיתה.
נודע לך בסופו של דבר מי היה אותו בחור שפנה אלייך ביום שבו לקחו אותך לכלא?
חנה:
כן. התברר לי, בדיעבד כמובן, שבזמנים ההם, כשהלכו לגייס לארגונים השונים היו עושים רשימות של מגוייסים פוטנציאליים, וכאשר הבריטים היו עושים מעצרים הם היו מגלים את הרשימות הללו. אותו בחור נתפס ע"י הבריטים ,עשו עליו חיפוש ומצאו אצלו רשימה של כתובות, שלפיה, הוא היה אמור לעבור מבית לבית ולנסות לגייס לאצ"ל. לצערי ולדאבוני הרב ,אני, משום מה, הייתי באותה רשימה של שכנוע לגיוס לאצ"ל ובעקבות אותה רשימה, בעצם הגעתי לאותה חקירה נוראית שהובילה ל- 4 חודשים מיותרים בכלא.
מרגע שהשתחחרת היית חופשיה לגמרי?
חנה:
כן, אבל ביום השחרור, במשטרה הבריטית, דאגו להפחיד אותי -מפקד בית- סוהר אמר לי: " עכשיו כשאת משוחררת, נעקוב אחרייך. את לא תדעי אבל אנחנו נדע אם שיקרת". מאותו רגע התנתקתי לגמרי מההגנה. שאר חבריי המשיכו בארגון.המשכתי את לימודיי וסיימתי בהצלחה.
נימה אישית לסיום:
המקרה שקרה לי נתן לי "שיעור" חשוב על החיים , כיצד עלי להתמודד עם אנשים וטיפוסים שונים. כיצד לשמור על מצב רוח טוב גם כשמסביב קשה ועצוב, איך לחיות עם געגועים עזים למשפחה.
ציוני דרך:
בסיום לימודי התיכון הוכשרתי להוראה למורה/גננת .
התנדבתי לעבוד במעברות עם עולי בולגריה ומרוקו בפרדס חנה א'.
נישאתי בגיל צעיר – 20.5 והפכתי לאמא כעבור שנתיים.
עברנו לראשל"צ ושם עבדתי כגננת בגן ביל"ו .
למדתי באוניברסיטה קורסים שונים בידיעת הארץ ובאומנות
אמא ל – 2 ילדים וסבתא ל – 5 נכדים .
האתר מודה לחנה שני על הראיון המרגש ועל הזמן שהקדישה לקיומו.
חנה שני נולדה בישראל – ב- 1/10/1929. בת לצדוק וחיה קוגל. 3 אחיות ואח אחד.
מתי הצטרפת לארגון ההגנה?
חנה:
ב- 1946- הייתי בת 16. תלמידת תיכון. גייסו אותנו להגנה. אמרו לנו שאנו מתגייסים להגנת המולדת, חלוציות. לכולנו היו חברים בארגונים שונים - לח"י,אצ"ל. אותי גייסו להגנה לתפקיד שמירה . בהגנה עברתי אימוני קפפ- מקלות. תרגילי סדר ויחד יצאנו לטיולים ברחבי הארץ. למדתי בגימנסיה דתית- בקבוצת בנות.
מתי היתה הפעילות הראשונה שלך במסגרת ההגנה?
חנה:
יום אחד, צלצלו אליי ואמרו לי שברחוב סלמה, בת"א מול אבו-כביר יורים על תושבים והתושבים מפחדים מאוד ומספר גדול של תושבים, אף עזבו את בתיהם עד יעבור זעם. הירי היה מאוד אינטסיבי. באבו-כביר היה מסגד ואנחנו היינו בעמדה ממול. היה עלינו לתצפת, משום שהיה חשש שהם יעברו את הגבול, יפלשו ויתקיפו את התושבים. צפינו בהם במשקפות כל עוד היריות נמשכו.
המשפחה שלך ידעה על פעילותך בארגון?
חנה:
אמא לא ידעה. אבא כן ידע. המשפחה שלנו, היתה משפחה ציונית שהגיעה ארצה בעליה השלישית מליטא. אימי- חיה שידלובסקי, היתה בת יחידה לרב העיר. היא לקחה חלק בתנועת השומר והגיעה ארצה, לישראל. התגוררה בקיבוץ רמת הכובש, תקופה קצרה, אבל היא לא הצליחה להתרגל לחיי הקיבוץ ועברה לתל-אביב . לאימי היה ידע רב ב -8 שפות. אבי, צדוק קוגל, שהיה אמן הכיר אותה בת"א.
אבי, הגיע ארצה אחרי פרעות קישינב והשתייך לתנועת חובבי ציון - משפחת קוגל. אבי, סיים את גימנסיית הרצליה, ניגן בפסנתר בפילהרמונית. הוריי הכירו בתל אביב. אבי ראה את אימי כשהייתה עם חברה והזמין אותה לקונצרטים וכך התאהבו.
אני גדלתי בבית מאוד עני כלכלית, אבל מאוד עשיר תרבותית. הספר והמוזיקה היו מאוד דומיננטים אצלנו ולמדתי בגיל צעיר לנגן על פסנתר.
מה היו הפעילויות הנוספות שעשית במסגרת ההגנה?
חנה:
בעיקר שמרתי. שמרנו בעמדת שמירה אני וחברתי הטובה - ברכה גרינברג. בכל עמדה היו: אחראי -מפקד עמדה, בן נוסף ועוד שתי בנות. בסביבות אחת עשרה בלילה היינו מקבלים סנדוויצ'ים לארוחת ערב . לפעמים, שמרתי בבית האדום, ליד רחוב הירקון במפקדה של ההגנה. שמרנו בפתח – בלי מדים.
הפעילות במסגרת ההגנה היתה תמיד ללא תקלות מיוחדות?
חנה:
לרוב כן, שמרנו והכל היה בסדר, עד שבוקר אחד, פתאום, דופקים אצלנו בדלת שני בריטים ושואלים באנגלית " חנה קוגל גרה כאן"? אימי פתחה את הדלת ואמרה "כן", "מה אתם רוצים"? והם ענו לה :"אנחנו צריכים לדבר איתה". אימי שאלה "על מה"? והם אמרו :" תראי לנו איפה היא".אנחנו גרנו ברח' "מרכז מסחרי". ליד רח' לוינסקי. בדירת 2 חדרים שהכילה בתוכה 7 מיטות. המיטות היו כפולות, כל ערב פתחנו את המיטות לפני השינה ובבוקר הינו סוגרים אותם. כשהקצינים הגיעו באותו הבוקר המיטות היו עדיין פתוחות. הבריטי החל לקפץ ממיטה למיטה עד שהגיע אליי ואני לא ידעתי בכלל מה הוא רוצה ממני, בשעה זו עוד ישנתי במיטה.
הקצין פנה אליי ושאל "את חנה"? "תביאי את תיק בית הספר שלך". נתתי לו את התיק והוא התחיל לחפש ולחפש בתוך התיק. פתאום הוא מצא שם מחברת באנגלית, פתח אותה וראה שם שיר באנגלית שהיה רשום במחברת והתחיל לשיר אותו ואז פנה אליי ואמר:" תתלבשי, אנחנו צריכים לדבר איתך".
איך הגבת, מה חשבת ?
חנה:
חשבתי שהוא רוצה שאלשין על החברים שלי בהגנה. הייתי ילדה מאוד יפה והיו לי הרבה מאוד חברים. ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאלשין.
איך הגיבה אמא שלך כשהם עמדו לקחת אותך איתם?
חנה:
אמא שאלה אותם:"לאן אתם לוקחים אותה"? והם אמרו: "נדבר איתה ב- CID- בבולשת ונחזיר אותה הביתה". אני זוכרת שאמא נכנסה ללחץ נוראי.
האם הצטרפת אליהם?
חנה:
לא הייתה לי ברירה. ירדתי במדרגות ואיך שאני יורדת במדרגות, אני רואה מכונית שחורה, ארוכה ויוצא משם בחור ואומר לי "גם אותך לקחו"? ואני בכלל לא הכרתי את אותו בחור. אבל השאלה הזו, התמימה שלו, סיבכה אותי לגמרי עם הבריטים. הבריטים הביאו אותי ליפו לקישלה והתחילו לחקור אותי על אותו בחור. שאלו אותי איפה הייתי ,מה עשיתי, מי החברים שלי – הפחידו אותי מאוד. כל חקירה כזאת נמשכה חצי שעה ובכל פעם שני שוטרים שמתחלפים, שואלים עוד ועוד שאלות, כך חקרו אותי יום וחצי.
כיצד התמודדת מול השאלות הקשות הללו?
חנה:
אמרתי להם שוב ושוב שאני עוזרת לאמא שלי, עושה שיעורים, דברים שהיו אמיתיים לחלוטין. אבל ראיתי שהם לא מאמינים לי. היה שם אחד שצעק עליי ושאל בלי סוף ואחד שהיה נחמד וניסה לשכנע אותי לספר תמונות שהראה לי. ואני כל הזמן אמרתי שאני לא יודעת כלום. ואז אחד מהם אמר " גם המפקדות הכי גדולות נראות כמו שה תמים ואולי בעצם את לא חנה קוגל אלא חנה קוגלר". אחרי מספר חודשים הבנתי למה הוא התכוון -היתה מפקדת אחת בשם חנה קולגר מארגון הלח"י שהשתתפה בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים והם חשבו שזאת אולי זאת אני. הם צעקו לי "את יודעת אנגלית, את שונאת אנגלים" ואני עניתי שאני לא שונאת אותם.
כמה זמן נמשכו החקירות הקשות האלה?
חנה:
חקרו אותי יום וחצי – לילה ויום. הייתי מעורפלת. לא נתנו לי לאכול או לשתות. זרקו אותי לחדר עם ערבייה . ישנתי 3 ימים, בלי אוכל ושתיה. הייתי הרוסה לגמרי. לא הפסקתי לבכות. היה צוהר קטן בחדר, מאוד גבוה עם סורגים כדי שייכנס מעט אוויר ואני זוכרת ששמעתי דרכו את הגלים. אני ידעתי לדבר ערבית ואותה בחורה סיפרה לי שתפסו אותה על גנבה. דרך החלון הזה ראיתי מעט שמיים ולא יכולתי להפסיק לבכות ולדאוג.
מה עשו ההורים שלך כשראו שלא חזרת הביתה?
חנה:
אמא הלכה לבולשת יום יום, וניסתה להסביר שאני לא אשמה ושאני לא שייכת לשום ארגון, הם לא האמינו לה .
אימי הצליחה,לשחד שוטרת ערבייה, שעבדה בבית הסוהר כדי שתעביר לי בגדים להחלפה, אוכל ומכתב, שיעודד אותי. המכתב היה רטוב עם סימנים של דמעות. אבל היא הצליחה לעודד אותי. היא הבטיחה לי במכתב שבקרוב ישחררו אותי. אבי היה בהלם מוחלט.
מה עשה ארגון ההגנה, איך הוא דאג לך כשהיית בכלא?
חנה:
בתקופה זו היה עוצר בגבולות, ולכן בהגנה לא יכלו לעשות כלום. בנוסף, בין ארגוני המחתרות השונים היה קיים מתח וכל תקרית בארגון הכניסה מתח נוסף.
כמה זמן היית בקישלה?
חנה:
עשרה ימים ימים ואז העבירו אותי משם. באו והודיעו לי "את נוסעת איתנו". והביאו אותי לבית הסוהר "בית לחם". שם היו אסורות, כל מיני נשות מפקדי לח"י ואצ"ל- בינהן גם גאולה כהן . היו שם גם אסירות נשואות עם ילדים.
אני זוכרת שעליתי במדרגות , קומה שניה ואני רואה מולי נשים מבוגרות.
הן לא הבינו, מה נערה צעירה עושה שם, כי לא הייתי שייכת ללח"י או לאצ"ל ובכל זאת, אני בבית סוהר של המחתרות , הן חשבו שאולי אני מרגלת ולכן לא קיבלו אותי. והתרחקו ממני. הן פשוט חששו. אני החלטתי, שאני לא מתקרבת אליהן כדי להגדיל את הסיכויים שלי לצאת משם.
איך התנהלו החיים בבית הסוהר הזה?
חנה:
מידי יום, הייתי עולה לשעתיים לגג, ומשוחחת רק עם הערביות שהשגיחו עלינו. הן ראו שאני לא מתחברת ולא שייכת לאף אחד. בכלא היו חדרים. בקומה אחת היו חברות האצ"ל, בקומה אחרת חברות הלח"י ואני הוכנסתי לאגף של האצ"ל. יותר מאוחר הגיעה עוד בחורה מההגנה והיינו יחדיו באותו החדר. היתה בכלא אוטונומיה מוחלטת – האסירות הקימו ועדות שניהלו את החיים בבית הכלא. הן היו מזמינות מצרכים לשבת או לחג. מבשלות, היו ויכוחים ומריבות בין הנשים אבל אני תמיד הייתי מחוץ לעיניניים האלה.
היינו סורגות לחיילים כובעים, צעיפים, כפפות, גרביים, סוודרים ורוקמות ציפורים על חתיכות בד קטנות. .
כל אותה תקופה, איך יצרת קשר עם אימך?
חנה:
כתבתי לאמא מכתבים. אמא היתה מגיעה לבקר פעם בשבוע. נאלצה לנסוע, בשלושה אוטובוסים כדי להגיע אליי ואם היא היתה מאחרת אפילו דקה - לא היו נותנים לה להיכנס. אני, כל הזמן בכיתי ודאגתי גם לגבי הלימודים שעזבתי באמצע. אבל אמא, לא פסקה בנסיונותיה לשחרר אותי. היא לקחה עו"ד, שעבד עם ההגנה, שישכנע את הבולשת שאנחנו חברי ההגנה.אבא שלח גם הוא כל אותה תקופה מכתבים, דרישת שלום ונשיקות.
איך עברו עליכן החגים בכלא?
חנה:
חגגנו יחד את כל החגים. גם את חג הפסח. אני זוכרת שסידרנו שולחן אחד ארוך – 50 נשים. כולן בישלו, ניקו וסידרו לכבוד החג ויחד, ישבנו ושרנו שירי ארץ ישראל בהתרגשות אמיתית.
מתי וכיצד שוחררת מהכלא?
חנה:
כפי שציינתי קודם, העו"ד ניסה לשכנע את הבולשת, שאני חברת ההגנה והציג להם את הספר הירוק, שבו היו רשומות כל חברות ההגנה, הבריטים כנראה, השתכנעו וכך אחרי כמעט 4 חודשים בכלא, באו פתאום ואמרו לי "תתלבשי, את משוחררת".
רק אני יצאתי באותו יום. היה מין טקס כזה, שכל מי ששוחררה, היו עושים סביבה מעגל, מוחאים כפיים ושרים את השיר "ארצי הקטנה מחכה לגאולה". זה היה מעמד מאוד מרגש. אחת האסירות, נתנה לי את הריקמה שעשתה של הציפורים, אחת סיפרה שכולם חיבבו אותי ושהייתי חרוצה ועזרתי להן הרבה. אני איחלתי להן, שהן תצאנה במהרה, שכן, כל התקופה הזו אף אחת מהאסירות האחרות לא שוחררה. הנשים בכו והתרגשו. כששחררו אותי, ראיתי בעיניהן, את התקווה שאולי גם אותן ישחררו בקרוב....
מי קיבל את פנייך עם היציאה מהכלא?
חנה:
אמא חיכתה לי. נפגשנו בהתרגשות גדולה, בכינו והתחבקנו ואמא אמרה "תודה לאל". הגענו יחדיו הביתה אחי ו-3 אחיותיי חיכו לי בשורה אחת , קפצו וחיבקו אותי באושר רב.
הפסדת הרבה לימודים כל אותה תקופה איך הצלחת להשתלב חזרה?
חנה:
הלכתי עם אמא לתיכון. אמא אמרה למנהל בית הספר, ששחררו אותי מבית הסוהר ועכשיו אני אחזור ללמוד. המנהל, לא רצה לקבל אותי חזרה ללימודים. הוא אמר, שאני עושה למקום שם רע. אמא מאוד כעסה על זה ואמרה לו:" הם הכניסו אותה וגילו שאינה אשמה ואתה לא תקבל אותה??! ובמיוחד שעכשיו יש עוצר באזור שלנו?"...המנהל בתגובה אמר, שאם יקבל אותי הוא לא מתכוון לעשות לי הנחות ואני אצטרך לעמוד בכל הבחינות ואם לא אצליח לעמוד בהן, לא אוכל להמשיך ללמוד. הסכמנו בלית ברירה ל"הסכם" הזה, ואמא לקחה את העניינים לידיים והפכה להיות המורה הפרטית שלי. אני לקחתי את המחברות מחברותיי לכיתה, ויחד עם אמא למדתי בכל הזדמנות אפשרית ואכן הצלחתי בבחינות ועליתי כיתה.
נודע לך בסופו של דבר מי היה אותו בחור שפנה אלייך ביום שבו לקחו אותך לכלא?
חנה:
כן. התברר לי, בדיעבד כמובן, שבזמנים ההם, כשהלכו לגייס לארגונים השונים היו עושים רשימות של מגוייסים פוטנציאליים, וכאשר הבריטים היו עושים מעצרים הם היו מגלים את הרשימות הללו. אותו בחור נתפס ע"י הבריטים ,עשו עליו חיפוש ומצאו אצלו רשימה של כתובות, שלפיה, הוא היה אמור לעבור מבית לבית ולנסות לגייס לאצ"ל. לצערי ולדאבוני הרב ,אני, משום מה, הייתי באותה רשימה של שכנוע לגיוס לאצ"ל ובעקבות אותה רשימה, בעצם הגעתי לאותה חקירה נוראית שהובילה ל- 4 חודשים מיותרים בכלא.
מרגע שהשתחחרת היית חופשיה לגמרי?
חנה:
כן, אבל ביום השחרור, במשטרה הבריטית, דאגו להפחיד אותי -מפקד בית- סוהר אמר לי: " עכשיו כשאת משוחררת, נעקוב אחרייך. את לא תדעי אבל אנחנו נדע אם שיקרת". מאותו רגע התנתקתי לגמרי מההגנה. שאר חבריי המשיכו בארגון.המשכתי את לימודיי וסיימתי בהצלחה.
נימה אישית לסיום:
המקרה שקרה לי נתן לי "שיעור" חשוב על החיים , כיצד עלי להתמודד עם אנשים וטיפוסים שונים. כיצד לשמור על מצב רוח טוב גם כשמסביב קשה ועצוב, איך לחיות עם געגועים עזים למשפחה.
ציוני דרך:
בסיום לימודי התיכון הוכשרתי להוראה למורה/גננת .
התנדבתי לעבוד במעברות עם עולי בולגריה ומרוקו בפרדס חנה א'.
נישאתי בגיל צעיר – 20.5 והפכתי לאמא כעבור שנתיים.
עברנו לראשל"צ ושם עבדתי כגננת בגן ביל"ו .
למדתי באוניברסיטה קורסים שונים בידיעת הארץ ובאומנות
אמא ל – 2 ילדים וסבתא ל – 5 נכדים .
האתר מודה לחנה שני על הראיון המרגש ועל הזמן שהקדישה לקיומו.