Report image
If you found this image unacceptable, please let us know. We will review your report and take action if we determine this image is really unacceptable.
מיכל ודני אמיר
בתמונה- מיכל ודני אמיר -כ"ץ מלוחמי הפלמ"ח.
מיכל אמיר נולדה בת"א ב- 7/01/1930 ומשם עברה להתגורר במגדיאל .
בגיל 18 וחצי הצטרפה לשורות הפלמ"ח. בפלמ"ח לקחה חלק בטיפול בפצועים ובהכנת מזון ללוחמים.
במהלך השירות פגשה את דני אמיר - כ"ץ נולד בחיפה, ב- 1926. היה לוחם פלוגת הנכב"ד בפלמ"ח .בסוף המלחמה מיכל ודני נישאו.
מיכל,באיזה שלב הצטרפת לפלמ"ח?
הצטרפתי לפלמ"ח לשיירה האחרונה שאנשיה הגיעו לחולדה ההרוסה ולירושלים.השיירות של הפלמ"ח סיפקו שקי קמח וסוכר לירושלים הנצורה.דרך בורמה נסללה ע"י החטיבה ודרכה העבירו שקי אוכל לעיר הנצורה.אני הייתי חלק מהשיירה האחרונה, נסענו במשאית של שקי אוכל וכל הנסיעה חששתי שאפול מן המשאית העמוסה.לפני היציאה לקרב, הכנתי ללוחמים, כל הלילה אוכל במטבח של הגדוד.חשוב למיכל לציין , שלמרות הרשום במקומות רבים שהיתה חובשת בבי"ח הגדודי . היא לא עברה הכשרה פורמלית ורכשה את השכלתה בתחום בקורסים שהכשירו אותה לתפקיד.
כיצד פגשת את דני?
מיכל:
שכנה שלנו,תמר ביקשה שאעביר חבילה לחבר שלה, יואב . הלכתי יחד עם חברה למקום בו היה יואב, כדי להעביר לו את החבילה מתמר, חברתו.כאשר הגעתי למקום, כל החבר'ה ישבו על כיסאות ומרחוק שמתי לב לחייל אחד, יושב על אחת המיטות, נשען עם ראשו על הקיר ונראה מעט עצוב.יואב, שראה את החבילה שהבאתי עבורו אמר " אם כבר הבאת את החבילה, תפתחי אותה ותחלקי לכולם".פתחתי את החבילה והיה שם כיבוד של ביסקווטים, וופלים, לדר ומסטיקים.מעט אמנם, אבל החבר'ה התלהבו ואני חילקתי בשמחה לכולם.לאחר שסיימתי לחלק את תוכן החבילה יצאתי עם חברתי החוצה ושאלתי " את אולי מכירה את הבחור שנשען שם עם ראשו על הקיר בפינה"?החברה אמרה לי שהיא יודעת שהוא היה בבית הסוהר, אחד מאסירי ההגנה, שהבריטים תפסו. דנו אותו ל- 7 שנות מאסר שהורדו ל- 5 שנים ובפועל היה שנתיים וחצי בבית הסוהר ועבר עינויים ובגלל זה הסבל בפניו.
כיצד הגבת כאשר שמעת את הסיפור הזה?
מיכל:
כאחות מעשית, הלב שלי היה רחמן והרגשתי שאני חייבת להיפגש איתו כדי לשמח אותו ולו במקצת. אך החברה שלי הציעה שאמצא לי בחור יותר שמח כמו יואב למשל.אבל הוא היה כבר תפוס...
אז איך בכל זאת הכרתם?
מיכל:
היה לנו בפלוגה אחראי תרבות, שהביא לנו הופעת בידור של רפאל קלצ'קין. בהופעה ישבנו אחד ליד השני, ממש במקרה ,אך דני לא עשה שום דבר לקרב ביננו, לא שיתף פעולה... בשבת שאחרי אותה הופעה, שמעתי שהפלוגה שלו נוסעת במשאית לראות את האופרה "הספר מסיביליה". חילקו כרטיסים ולי לא היה כרטיס שכן לא הייתי שייכת לפלוגה שלו.ראיתי את כולם עולים על המשאית ורציתי להצטרף. דני שראה שאין לי כרטיס ניגש לאפסנאי ואמר לו: "במילא אתה לא אוהב אופרות , אז אני לוקח לך את הכרטיס". כך אמר לו ורץ להביא לי את הכרטיס של האפסנאי.עליתי על המשאית וכאשר הגענו למקום הצגה יצא במקרה שמקומות הכרטיסים שלנו הם צמודים.וכך ישבנו כל הצגה האחד ליד השניה.כל ההופעה הסתכלנו זה בזו , אך לצערי שוב הוא לא שוחח איתי . בדרך חזרה, המשאית שבה נסענו נעצרה והתברר כי יש פנצ'ר בגלגל המשאית. כולם ירדו מהמשאית גם אני ודני. ומכיוון שזה היה בערב, במוצאי שבת, לקח המון זמן עד שהגיעו אלינו עם גלגל חליפי .וכך מצאנו את עצמנו סופסוף משוחחים במשך שעות, על הכל.בחזור עם תיקון המשאית, דני כבר דאג כל הדרך שחלילה לא יפלו עליי אחרים, בטעות, תוך כדי הנסיעה. רק בפגישה השלישית ביננו הוא ביקש רשות לתת לי יד ואני אמרתי שאפשר רק אם לא מסתכלים. מיכל מציינת כאן בסוגריים שהדור שלהם היה מאוד ביישן וחבל לה שהתמימות הזו נעלמה.
שניכם, כפי שציינת, הייתם באותו גדוד אך בתפקידים שונים,איך בכל זאת המשכתם להיפגש?
מיכל:
זה נכון,שנינו היינו בגדוד הרביעי, גדוד הפורצים בפלוגת הנכב"ד אך הוא היה לוחם קרבי ואני הייתי במטה, בבי"ח.למרות זאת, מאחורי גבו, ללא ידיעתו ,סידרתי שאצטרף למחלקה שלו כחובשת ובשלנית במטבח המשלט שבדיר עמאר, בהרי ירושלים. כך שכאשר המחלקה עברה למשלטים בהרי ירושלים, עברתי יחד איתם.
במחלקה לא היה לי מקום שינה באוהל אז הצטרפתי לאוהל שלו ושל הסגן שלו.הנחתי שלהיות עם אחד באוהל זה "מסוכן", עם שניים זה יותר בטוח .משם, כעבור כמה חודשים, המחלקה עברה לקרית ענבים,שם פינו לנו צריפים למגורים ואז כבר כולם ידעו שאני ודני חברים.
במהלך החברות בינכם בוודאי שאלת אותו למקור אותו עצב שראית בו בפעם הראשונה?
מיכל:
אכן שאלתי אותו. העצב היה כפי שציינה החברה , בהשפעת בית הסוהר. הם היו חמישיית לוחמים שהתאמנו בנשק,בבית הערבה, סמוך לים המלח ובמהלך האימון, שוטרים בריטים רכובים על גמלים וסוסים תפסו אותם, קשרו אותם באזיקים והעלו אותם למשאית. משם הועברו לקישלה במגדל דוד. נערכו חקירות רבות וב- 1945 נערך משפט שדן אותם ל- 7 שנות מאסר. אחרי חנינה הורד גזר הדין ל- 5 וחצי שנות מאסר אך בפועל ישבו שנתיים וחצי ובניגוד למה שהחברה סיפרה, לא עינו אותם בכלא.
כאשר דני יצא להילחם כיצד העברתם מידע בינכם?
מיכל:
דני, השתתף בקרב האחרון בינואר 1949, כיבוש באר-שבע ורפיח עד ה-07/01/1949- שביתת הנשק. דני שימש בפלמ"ח מפקד המרגמות בפלוגת הנכב"ד ויואב חברו היה מפקד התותחים והמכונות הכבדות. דני לקח חלק בכל הקרבות בהרי ירושלים.
בקרב האחרון, אני שירתתי בבית החולים החטיבתי של חטיבת הראל, ברמלה. אחרי כיבוש רמלה הפלמ"ח העביר את בי"ח מאבו-גוש שבירושלים לבניין המושל של רמלה. קיבלתי את הפצועים.אך לא ידעתי כל אותה העת מה קורה עם דני, שכן לא היתה שום דרך להעברת מידע. עם זאת, דני מצא רעיון מקורי להעברת מידע אלי,דרך אחד הפצועים. לפני שהוכרזה שביתת הנשק, הוא שלח לי ד"ש על פתק בכיס אחד הפצועים.כאשר קיבלנו את הפצועים היינו מורידות מהן את כל הציוד כדי להכינם לטיפול רפואי, בין היתר את כל אשר היה בכיסיי הבגדים. וכך בעוד אני מוציאה את הניירות מכיסו של אותו פצוע ראיתי פתק מוכתם בדם ועליו רשום "למיכל" פתחתי את הפתק המוכתם בדם, בהתרגשות רבה ובו היה כתוב: " בקרוב נתראה, אני מתגעגע, לא מצאתי דרך אחרת, דני".
התרגשתי מאוד ונרגעתי לדעת שהוא בסדר ויחד עם זאת הצחיק אותי שאותו פצוע אפילו לא ידע שהוא שימש עבורנו מעין יונת דואר.. .
ב- 10/04/1949 נישאנו בגני עם, ליד מגדיאל.3 חודשים אחרי החתונה עדיין לא שוחררתי מהפלמ"ח. אני ודני קיבלנו חדר בבי"ח החטיבתי ברמלה וזמן קצר אחרי החל תהליך פירוק הפלמ"ח.
דני המשיך לשרת בצבא והיה חניך מצטיין בקורס רבי-סרנים בנתניה ב- 1950 . לקח חלק במבצע סיני ב- 1956 . סיים בדרגת סא"ל והשתחרר מצה"ל בגיל 34.
מיכל אמיר נולדה בת"א ב- 7/01/1930 ומשם עברה להתגורר במגדיאל .
בגיל 18 וחצי הצטרפה לשורות הפלמ"ח. בפלמ"ח לקחה חלק בטיפול בפצועים ובהכנת מזון ללוחמים.
במהלך השירות פגשה את דני אמיר - כ"ץ נולד בחיפה, ב- 1926. היה לוחם פלוגת הנכב"ד בפלמ"ח .בסוף המלחמה מיכל ודני נישאו.
מיכל,באיזה שלב הצטרפת לפלמ"ח?
הצטרפתי לפלמ"ח לשיירה האחרונה שאנשיה הגיעו לחולדה ההרוסה ולירושלים.השיירות של הפלמ"ח סיפקו שקי קמח וסוכר לירושלים הנצורה.דרך בורמה נסללה ע"י החטיבה ודרכה העבירו שקי אוכל לעיר הנצורה.אני הייתי חלק מהשיירה האחרונה, נסענו במשאית של שקי אוכל וכל הנסיעה חששתי שאפול מן המשאית העמוסה.לפני היציאה לקרב, הכנתי ללוחמים, כל הלילה אוכל במטבח של הגדוד.חשוב למיכל לציין , שלמרות הרשום במקומות רבים שהיתה חובשת בבי"ח הגדודי . היא לא עברה הכשרה פורמלית ורכשה את השכלתה בתחום בקורסים שהכשירו אותה לתפקיד.
כיצד פגשת את דני?
מיכל:
שכנה שלנו,תמר ביקשה שאעביר חבילה לחבר שלה, יואב . הלכתי יחד עם חברה למקום בו היה יואב, כדי להעביר לו את החבילה מתמר, חברתו.כאשר הגעתי למקום, כל החבר'ה ישבו על כיסאות ומרחוק שמתי לב לחייל אחד, יושב על אחת המיטות, נשען עם ראשו על הקיר ונראה מעט עצוב.יואב, שראה את החבילה שהבאתי עבורו אמר " אם כבר הבאת את החבילה, תפתחי אותה ותחלקי לכולם".פתחתי את החבילה והיה שם כיבוד של ביסקווטים, וופלים, לדר ומסטיקים.מעט אמנם, אבל החבר'ה התלהבו ואני חילקתי בשמחה לכולם.לאחר שסיימתי לחלק את תוכן החבילה יצאתי עם חברתי החוצה ושאלתי " את אולי מכירה את הבחור שנשען שם עם ראשו על הקיר בפינה"?החברה אמרה לי שהיא יודעת שהוא היה בבית הסוהר, אחד מאסירי ההגנה, שהבריטים תפסו. דנו אותו ל- 7 שנות מאסר שהורדו ל- 5 שנים ובפועל היה שנתיים וחצי בבית הסוהר ועבר עינויים ובגלל זה הסבל בפניו.
כיצד הגבת כאשר שמעת את הסיפור הזה?
מיכל:
כאחות מעשית, הלב שלי היה רחמן והרגשתי שאני חייבת להיפגש איתו כדי לשמח אותו ולו במקצת. אך החברה שלי הציעה שאמצא לי בחור יותר שמח כמו יואב למשל.אבל הוא היה כבר תפוס...
אז איך בכל זאת הכרתם?
מיכל:
היה לנו בפלוגה אחראי תרבות, שהביא לנו הופעת בידור של רפאל קלצ'קין. בהופעה ישבנו אחד ליד השני, ממש במקרה ,אך דני לא עשה שום דבר לקרב ביננו, לא שיתף פעולה... בשבת שאחרי אותה הופעה, שמעתי שהפלוגה שלו נוסעת במשאית לראות את האופרה "הספר מסיביליה". חילקו כרטיסים ולי לא היה כרטיס שכן לא הייתי שייכת לפלוגה שלו.ראיתי את כולם עולים על המשאית ורציתי להצטרף. דני שראה שאין לי כרטיס ניגש לאפסנאי ואמר לו: "במילא אתה לא אוהב אופרות , אז אני לוקח לך את הכרטיס". כך אמר לו ורץ להביא לי את הכרטיס של האפסנאי.עליתי על המשאית וכאשר הגענו למקום הצגה יצא במקרה שמקומות הכרטיסים שלנו הם צמודים.וכך ישבנו כל הצגה האחד ליד השניה.כל ההופעה הסתכלנו זה בזו , אך לצערי שוב הוא לא שוחח איתי . בדרך חזרה, המשאית שבה נסענו נעצרה והתברר כי יש פנצ'ר בגלגל המשאית. כולם ירדו מהמשאית גם אני ודני. ומכיוון שזה היה בערב, במוצאי שבת, לקח המון זמן עד שהגיעו אלינו עם גלגל חליפי .וכך מצאנו את עצמנו סופסוף משוחחים במשך שעות, על הכל.בחזור עם תיקון המשאית, דני כבר דאג כל הדרך שחלילה לא יפלו עליי אחרים, בטעות, תוך כדי הנסיעה. רק בפגישה השלישית ביננו הוא ביקש רשות לתת לי יד ואני אמרתי שאפשר רק אם לא מסתכלים. מיכל מציינת כאן בסוגריים שהדור שלהם היה מאוד ביישן וחבל לה שהתמימות הזו נעלמה.
שניכם, כפי שציינת, הייתם באותו גדוד אך בתפקידים שונים,איך בכל זאת המשכתם להיפגש?
מיכל:
זה נכון,שנינו היינו בגדוד הרביעי, גדוד הפורצים בפלוגת הנכב"ד אך הוא היה לוחם קרבי ואני הייתי במטה, בבי"ח.למרות זאת, מאחורי גבו, ללא ידיעתו ,סידרתי שאצטרף למחלקה שלו כחובשת ובשלנית במטבח המשלט שבדיר עמאר, בהרי ירושלים. כך שכאשר המחלקה עברה למשלטים בהרי ירושלים, עברתי יחד איתם.
במחלקה לא היה לי מקום שינה באוהל אז הצטרפתי לאוהל שלו ושל הסגן שלו.הנחתי שלהיות עם אחד באוהל זה "מסוכן", עם שניים זה יותר בטוח .משם, כעבור כמה חודשים, המחלקה עברה לקרית ענבים,שם פינו לנו צריפים למגורים ואז כבר כולם ידעו שאני ודני חברים.
במהלך החברות בינכם בוודאי שאלת אותו למקור אותו עצב שראית בו בפעם הראשונה?
מיכל:
אכן שאלתי אותו. העצב היה כפי שציינה החברה , בהשפעת בית הסוהר. הם היו חמישיית לוחמים שהתאמנו בנשק,בבית הערבה, סמוך לים המלח ובמהלך האימון, שוטרים בריטים רכובים על גמלים וסוסים תפסו אותם, קשרו אותם באזיקים והעלו אותם למשאית. משם הועברו לקישלה במגדל דוד. נערכו חקירות רבות וב- 1945 נערך משפט שדן אותם ל- 7 שנות מאסר. אחרי חנינה הורד גזר הדין ל- 5 וחצי שנות מאסר אך בפועל ישבו שנתיים וחצי ובניגוד למה שהחברה סיפרה, לא עינו אותם בכלא.
כאשר דני יצא להילחם כיצד העברתם מידע בינכם?
מיכל:
דני, השתתף בקרב האחרון בינואר 1949, כיבוש באר-שבע ורפיח עד ה-07/01/1949- שביתת הנשק. דני שימש בפלמ"ח מפקד המרגמות בפלוגת הנכב"ד ויואב חברו היה מפקד התותחים והמכונות הכבדות. דני לקח חלק בכל הקרבות בהרי ירושלים.
בקרב האחרון, אני שירתתי בבית החולים החטיבתי של חטיבת הראל, ברמלה. אחרי כיבוש רמלה הפלמ"ח העביר את בי"ח מאבו-גוש שבירושלים לבניין המושל של רמלה. קיבלתי את הפצועים.אך לא ידעתי כל אותה העת מה קורה עם דני, שכן לא היתה שום דרך להעברת מידע. עם זאת, דני מצא רעיון מקורי להעברת מידע אלי,דרך אחד הפצועים. לפני שהוכרזה שביתת הנשק, הוא שלח לי ד"ש על פתק בכיס אחד הפצועים.כאשר קיבלנו את הפצועים היינו מורידות מהן את כל הציוד כדי להכינם לטיפול רפואי, בין היתר את כל אשר היה בכיסיי הבגדים. וכך בעוד אני מוציאה את הניירות מכיסו של אותו פצוע ראיתי פתק מוכתם בדם ועליו רשום "למיכל" פתחתי את הפתק המוכתם בדם, בהתרגשות רבה ובו היה כתוב: " בקרוב נתראה, אני מתגעגע, לא מצאתי דרך אחרת, דני".
התרגשתי מאוד ונרגעתי לדעת שהוא בסדר ויחד עם זאת הצחיק אותי שאותו פצוע אפילו לא ידע שהוא שימש עבורנו מעין יונת דואר.. .
ב- 10/04/1949 נישאנו בגני עם, ליד מגדיאל.3 חודשים אחרי החתונה עדיין לא שוחררתי מהפלמ"ח. אני ודני קיבלנו חדר בבי"ח החטיבתי ברמלה וזמן קצר אחרי החל תהליך פירוק הפלמ"ח.
דני המשיך לשרת בצבא והיה חניך מצטיין בקורס רבי-סרנים בנתניה ב- 1950 . לקח חלק במבצע סיני ב- 1956 . סיים בדרגת סא"ל והשתחרר מצה"ל בגיל 34.