כתבה מעיתון
  • Share
  • More
  • 278
      • 0
  • Image Info
      • Image file size:
      • 270.59K
      • Image width:
      • 700
      • px
      • Image height:
      • 550
      • px
      • Image type:
      • jpeg
Report image

If you found this image unacceptable, please let us know. We will review your report and take action if we determine this image is really unacceptable.

Please enter your name
Please enter your comment

כתבה מעיתון

 הסיפור מאחורי הכתבה


מלחמת יום כיפור תפשה אותי כמו את כולנו בהפתעה גמורה בשבת בצהרים, 6 באוקטובר 1973, וכבר למחרת בבקר נקראתי להתייצב בגדוד השריון שלי בו שרתתי כחובש תאג"ד. לאחר התארגנות קצרה והצטיידות נזרקנו אל המערכה ותוך שעות ספורות מצאנו את עצמנו מטפסים בעקבות טורי השריון של הגדוד במעלה הרמה, בנסיון להדוף את השריון הסורי המתקדם. לא חלף זמן רב מכניסתנו לשטח ועד שנקראנו לטפל בפצועים תחת הפגזה כבדה. טבילת האש הראשונה שלי היתה בטיפול תחת אש בחייל ממחלקת החימוש של הגדוד שנפצע קשה. לא היה קל להתעשת מההלם הראשוני ולתפקד כחובש אך היה זה הרופא הגדודי שנסך בי בטחון להתמקד בעבודה ולייצב את מצב הפצוע. בגלל מצבו הקשה של הבחור, אלברט מויאל שמו, נתבקשתי לפנותו מידית לעורף בנגמ"ש; העמסנו את הפצוע על אלונקה לאחר שהרופא החדיר לו אינפוזיה ובעוד אני יושב לצידו מאחור, שעט הנהג במורד הרמה מערבה, לכיוון גשר אריק.


הנסיעה היתה סיוט עבור הפצוע שידו רוסקה ותלויה לה על בלימה ורגלו פצועה וכל מהמורה בדרך הסבה לו כאבי תופת. קיוויתי שיחידה עורפית, אליה הייתי אמור לחבור, תיקח את הפצוע ותעבירו במסוק לבית החולים זיו בצפת, אך לנוכח האש הארטילרית באזור והבלגן הגדול נמנע מהמסוק לנחות ולא נמצא גורם שיכול היה לסייע ולקבל את הפצוע שלי תחת אחריותו. נותרנו איפוא שלושה והמשכנו בנסיעה מטורפת כשאני מאחור, אוחז בשקית העירוי ולוחץ חזק על מנת להגביר את החדרת הנוזלים לזרוע הפצוע, מדבר איתו ללא הרף לעודדו ולבל יעלם לי. גם בבסיס "פילון" שליד ראש פינה לא נמצא מי שיעביר את הפצוע לבית החולים ויאפשר לנו לחזור ליחידה. הייתי כבר על שקית העירוי העשירית והאחרונה שלי ובתחנונים הצלחתי לגייס מנת חרום של 4 שקיות עירוי נוספות מהמרפאה שאולי יספיקו לי עד בית החולים.


הנסיעה בכביש העולה לצפת היתה סיוט לא קטן. אמנם כביש אך עמוס לעייפה בטורי שריון ורכב צה"לי שנסעו בכיוון הנגדי והאטו את נסיעתנו ומצב הפצוע שלי הולך ומדרדר. עם הגיענו לחדר המיון של בי"ח "זיו" בצפת חשתי הקלה מסויימת על שהאחריות לגורלו של הפצוע עוברת לידיהם האמונות של הרופאים במקום אך השעות הגורליות בנגמ"ש חיברו אותי בקשר דם לבחור והרגשת שאני נפרד מחבר ומאח שחייו תלויים על בלימה וגורלו אינו ידוע; האם ינצל וישאר בחיים? רק כעבור שבועיים שלושה נודע לי שאותו אלברט ניצל והוא מתאושש מהפציעה הקשה.


חזרתי ליחידה ולמוראות המלחמה, לעשן, לאש, לפצועים ולהרג. טיפלנו בעשרות פצועים אך גם ראינו הישגים וניצחונות - צה"ל במיטבו. אחת הגלויות ששלחתי לאחותי מצורפת בזה ומשקפת במידה מסויימת את תחושותי בעת ההיא. בהמשך הספקתי להיות עם הגדוד במובלעת הסורית ולרדת משם לסיני לתגבור כוחותינו לקראת צליחת התעלה והשתלטות על השטחים דרום מערבית לפאיד. על כך כבר כתבתי ב"יציאת מצרים שלי" מערב פסח. 7 חודשים לאחר תחילת המלחמה, בנסיבות שונות לחלוטין, היה זה אלברט שבא לבקרני בבי"ח "רמב"ם" בו הייתי מאושפז. הפגישה היתה מרגשת במיוחד והעניקה לי עידוד של ממש וזכרון לחיים.


אלכס רינגר
Comments
 
 
 
 
 

התחברות חברים