ראיון עם עמרם אלפסי - חלוץ עלייה ממרוקו. נולד ב-2.2.1928 במרוקו ליוסף ועיזה.

הראיון נערך בשיתוף עם שחר לבקוביץ - תלמיד חטיבת הביניים "אבני החושן" - ראשל"צ.

 

מתי קיבלת את ההחלטה לעלות ארצה?

עמרם:

אימי נפטרה בעת הלידה ואבי עזב את הבית כשהייתי קטן.גדלתי עם אחי ואחותי שהיו גדולים ממני. במרוקו הייתי חלק מתנועת הנוער "מזרחה" ועבדתי בעיקר במסחר.

ב- 1948 בגיל 20 החלטתי להתנדב והצטרפתי למח"ל- מתנדבי חוץ לארץ. שמה למדתי על הארץ ואז גם קיבלתי את ההחלטה לעלות ארצה. בערב הודעתי למשפחה שאני עוזב וכבר למחרת יצאתי - אסור היה שידעו על זה קודם לכן ולכן הכל היה בהתראה קצרה.

נסענו ברכבת ממארסיי- היינו קבוצה של 5 חברים באותו גיל. הגענו לקזבלנקה, שם היה מחנה עולים- נשארנו שם יום אחד ומשם נסענו לגבול ספרד –מרוקו ברכבת. כדי לא להראות יהודים היה עלינו צלב ודיברנו רק צרפתית. כל פעם יצאה קבוצה חדשה.הגענו לאלג'ריה ושם לקחו אותנו למרתף של בית הכנסת ובו נשארנו 3 ימים ואז הועלינו לאוניה "נורית" .

זכור לך מקרה מיוחד במשך המסע הזה?

עמרם:

כשהיינו במארסיי, לפני העליה על ה"נורית"- היתה אוניית עולים גדולה עם מאות עולים וביקשו מתנדבים כדי להעלות אותם לאוניה אז התנדבתי יחד עם עוד כמה חברה והרמתי אנשים לאוניה באחת בלילה. הייתי ממש סבל, הרמתי גם מזוודות ונראה לי שזה היה הלילה הכי קשה שעבדתי בו.

ספר על האוכל, ההווי החברתי ועל התנאים באוניה "נורית"?

עמרם:

האוניה היתה קטנה וצפופה. 100 אנשים ביחד. גברים ונשים מכל הגילאים, גם משפחות.

האוכל היה דיי גרוע בעיקר גבינות וביצים.העברנו את הזמן עם משחקי קלפים, שירים עבריים, הרבה חלו במחלת ים והקיאו וגם אני ביניהם. האונייה זזה מצד לצד כל הזמן, אנשים קיבלו חום, הכל היה צפוף, אחד על השני בלי מקום לזוז, כמו פליטים. ההפלגה ארכה שבוע.ביום השביעי הודיעו לנו שהגענו ומולנו חיפה, אני זוכר שכולם שמחו ושרנו יחד "הבה נגילה". ידענו קצת עברית , הרוב דיברו צרפתית.

איך הרגשת כשהבנת שאתה מגיע לארץ אבותיך, ארץ שמשפחתך חלמה עליה במשך דורות, האם כאשר הגעת נישקת את האדמה (כמנהג התקופה)?

עמרם:

כולם היו במצב רוח מרומם, התרגשות גדולה. אני נישקתי וכולם נישקו את האדמה הקדושה מיד עם הגיענו ארצה, רקדנו ושרנו שירים עבריים שלמדנו בחו"ל.

לאן הועברתם עם הגיעכם ארצה?

עמרם:

הגענו לחיפה, וישר לקחו אותנו לבית ליד לאוהלים של עולים חדשים, למחרת באו מהצבא וגייסו אותנו .לקחו אותנו לגליל – לכפר גלעדי ,יחד עם כל הצעירים בקיבוץ. וכבר למחרת הלכנו לקיבוץ מנרה לאימונים והתאמנו שם בנשק- מקלעים, רובה צ'כי, מרגמות. בלי מדים עם הבגדים שאיתם הגענו לארץ.3 ימים של אימונים – רק גברים נלקחו לשם.

מתי גוייסתם למלחמה?

עמרם:

זה היה ערב יום כיפור, היינו בקיבוץ מנרה. עברנו את יום כיפור ובערב היתה אזעקה שהתחיל קרב עם לבנון ויצאנו ישר לקרב מול הלבנונים. אני זוכר שהקצין אמר לי "אתה באת בשביל מלחמה? אז הנה מלחמה!". בכיבוש הגליל המפקד שלי היה יצחק שדה -חטיבת כרמלי ואז העבירו אותנו לחיל תותחנים.

מה עשית עם סיום השירות?

עמרם:

בסוף 1949 שחררו אותנו – אחרי שנה וכמה חודשים. היה חוק כזה. עברתי לגור בתל-אביב ובאותו זמן מישהו הכיר לי את אבא של אשתי לעתיד. מלכה היתה אז בת 14 והוא הציע לי לעבוד איתו וכך הפכתי להיות כמו בן משפחה שלהם. כעבור חודשיים חזרתי לחו"ל. הגעתי כדי להיות בצבא ולא כדי לגור בארץ וכך בינואר 1950 הייתי על אוניה חזרה למרוקו.

שמרת על קשר עם משפחת אשתך לעתיד כשהיית במרוקו?

עמרם:

כל אותו הזמן התכתבתי עם מלכה ועם אביה. המכתבים שמורים אצלי עד היום.

מתי חזרת ארצה?

עמרם:

במרוקו פגשתי את המשפחה ועבדתי בבית מסחר וכעבור 5 שנים ב- 1955- עליתי ארצה בתור עולה חדש יחד עם אחותי, ילדיה והדודים. כעבור 8 חודשים מרגע הגעתי ארצה התחתנתי עם מלכה ועברתי לגור איתה אצל הוריה בתל-אביב. ונולדו לנו שני בנים ובת.עד 1957 לא עבדתי בעבודה קבועה ואז התחלתי לעבוד בדואר ושם עבדתי 30 שנה. אשתי עבדה בבנק דיסקונט 20 שנה.

האם חזרת לשרת שוב בצבא?

עמרם:

גוייסתי למלחמת ששת הימים במסגרת המילואים – "תקופת ההמתנה". היתה התקפה של הפדיונים בנגב על חיל הרגלים של חטיבת כרמלי ואחד הכדורים חדר לפלג התחתון של הגוף שלי. נלקחתי לטיפול וכך בעצם לא השתתפתי במלחמה. חזרתי לעבודה בדואר.

 

האתר מודה לעמרם אלפסי על הראיון ועל הזמן שהקדיש לקיומו.

התחברות חברים

תפריט סיפורים היסטוריים

Go to top