ההגדה שעל פיה אני עורך את הסדר בביתנו מדי פסח היא ספר מקורי שנדפס בשנת 1896 בקרקוב, פולין. ירשתי אותה מאבי, משולם סלו רינגר ז”ל, שקיבלה מאביו לרגל עלייתו לארץ-ישראל-פלשתינה בשנות השלושים. למרבה הצער והכאב הוריו - סביי - נשארו בקרקוב, גורלם לא שפר עליהם, הם נשלחו בתקופת הכיבוש הנאצי למחנה ההשמדה אושוויץ ונספו שם.

ספר הגדה זה שרת את אבי בסדר פסח שקיים במצרים, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה המהנדס-קצין היהודי הראשון מפלשתינה-א”י שהתנדב לצי הבריטי. כבר אז היה נשוי לאמי, מרים, והיה להם תינוק, אחי אדם. הוא נשלח לשרת בבסיס הצי באלכסנדריה והוצב כקצין מהנדס מכונה בפלגת ספינות טורפדו שפיטרלו באגן הים התיכון והים האגאי. הוא לקח חלק בפעולות מלחמתיות כנגד הצי הנאצי במרחב. שנים מאוחר יותר, לאחר פטירתו, אני זוכר שמצאתי בין מסמכיו פקודת מבצע מודפסת במכונת כתיבה אשר הזכירה לי את הסרט המפורסם “תותחי נברון” בכיכובו של דיויד ניבן. מן הסתם שותפו ספינות הטורפדו של הצי במבצע. הוא עוטר בשתי מדליות על השתתפותו במבצעי הצי אולם לצערי הן אבדו לנו.

אני נולדתי במצרים בזמן המלחמה, בפברואר 1945. הורי העניקו לי את השם אלכסנדר ע”ש עיר הולדתי. בטכס ברית המילה שלי שהיה ארוע רב משתתפים בבסיס נכחו יותר גויים מיהודים. אני מתאר לעצמי עד כמה היה קשה לאמא לדאוג לשני ילדיה הקטנטנים בעוד אבא משרת בבסיס ולוקח חלק במבצעים בלב ים.

יציאת מצרים הראשונה שלי היתה בסוף שנת 1945. המלחמה נסתיימה בנצחון בעלות הברית והחיילים היהודים שבו הביתה. הורי אספו את שני ילדיהם ומטלטליהם ועלו על הרכבת מאלכסנדריה, דרך קנטרה שעל גדות הסואץ, דרך עזה לחיפה, נסיעה של 12 שעות לפחות. אבי, סלו (משולם) רינגר, המשיך לשרת בצי המלכותי בבסיס חיפה כלויטננט מהנדס RNVR רינגר. הוא הוצב על ספינת הוד מלכותו “סטאג” ושרת עליה עד יוני 1946, עד שפרש והצטרף ל”הגנה”. על שירותו בצי זכה להוקרה והערכה רבה.

ביתנו בנוה שאנן שימש אף כסליק נשק של הארגון. הוא השתתף כמו רבים אחרים בהגנת חיפה במלחמת השחרור. אחרי המלחמה, ב-1950 נולדה לנו אחות, אמירה, והמשכנו להתגורר בנווה שאנן. בינתיים הקים אבי יחד עם שותף עסקי מפעל מתכת במפרץ חיפה בשם “כד” לייצור כדי חלב למשק החלב המתפתח בארץ. המפעל סיפק במשך למעלה מעשור את רוב כדי החלב למחלבות ומשקי החלב הקיבוציים בישראל, תחילה כדי חלב מברזל ובשנים האחרונות כדי חלב מאלומיניום, עד שהובלת החלב עברה למיכליות אל-חלד והשימוש בכדים הצטמצם במאוד. אבי הסב את המפעל לייצור מוצרים חדשניים שהיום היינו מכנים אותם “ירוקים”, כמו מכונת כביסה מהפכנית החוסכת במים, דודי שמש איכותיים בעלי ניצולת גבוהה שאינם פוגעים בנוף כמו דודי השמש כיום, מערכות לבדיקה וכיוון מנועי דיזל לצמצום פליטת מזהמים (עקב כניסתו של חוק כנוביץ בזמנו) ומיכלי הדחה דו-כמותיים בתוך הקיר לחסכון במים.

ב-1967, בהיותו בן 58 בלבד, נפטר אבי ממחלה קשה כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגע כהולך רגל שמונה שנים קודם לכן.

יציאת מצרים השניה שלי ארעה בשנת 1973, לאחר שרות מילואים ממושך במלחמת יום כיפור כחובש תאג”ד בגדוד שריון. הגענו עד מעבר לתעלת סואץ, דרום מערבית לבסיס האוויר פאיד. תוך כדי התקדמותנו בגזרה המצרית נתקלנו באמצע שומקום בחילי רגלים מצריים פצועים שוכבים בחפירות וזועקים לעזרה. הגשנו להם מים וחבשנו את פצעיהם.

אני זוכר אף שליויתי באמבולנס שלנו פצוע מצרי אחד שנפגע קשות באזנו לבסיס פאיד, לקבלת טיפול רפואי מקצועי יותר בבי”ח שדה שהוקם שם. בהמשך תפשה היחידה שלנו עמדות בקו החזית מול המצרים הנסוגים ולאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם הצבא המצרי המובס שבנו לישראל. זה היה סמוך לסוף המלחמה. במרץ 1979 נחתם חוזה השלום בין ישראל למצרים אך אני לא שבתי לשם עוד.

בפסח הזה נקרא כתמיד את הגדת הפסח שלנו ונתפלל ליציאת עזה של גלעד שליט ושחרורו במהרה, כנאמר בהגדה - “לשנה הבאה בני חורין”. אני תקווה שבפסח הבא כבר ישב גלעד עם משפחתו כאדם חופשי.

אלכס רינגר