העליה ההמונית

במגילת העצמאות נאמר במפורש:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית וקיבוץ גלויות"

ואכן כבר יום למחרת הקמת המדינה, ב- ו' באייר תש"ח 16 במאי 1948,הגיעו לנמל תל אביב העולים הראשונים בחסות המדינה היהודית החדשה. 

לאחר יומיים הגיעו לנמל תל אביב שתי ספינות המעפילים האחרונות ובהן 432 איש שהמתינו לסיום המנדט.

מאמצע מאי 1948 ועד סוף אותה שנה הגיעו לארץ 102,000 עולים. מספר העולים עלה מחודש לחודש, כך שעד סוף שנת 1951 הגיעו לארץ 687,000 עולים חדשים. יותר מכל העולים שהגיעו ארצה בתקופת המנדט.

 מספרם של העולים מארצות עיקריות 1948-1951

העולים נקלטו לשער העליה – מחנה הקליטה הגדול ביותר, מחנה צבאי בריטי לשעבר שהוסב מאוחר יותר לבסיס קליטה ומיון לעולים החדשים.

בתכנון המקורי היו העולים אמורים לשהות במחנה זה, ימים ספורים אך בשל קשיי ההתארגנות נשארו שם העולים שבועות ואף חודשים.

העולים נקלטו בבתי עולים שהיו קיימים מתקופת היישוב,ואחרי שאלו לא יכלו להכיל עוד את כמות העולים  הרבה, שוכנו 100,000 מהעולים בערים יפו,רמלה, לוד,בית שאן, עכו ובאר שבע ובשכונות נטושות בחיפה, ירושלים,טבריה וצפת. העולים מצאו עצמם מתגוררים בצריפים,אהלים ובניינים שלא התאימו למגורים, ללא פרנסה ונזקקים לקבלת מזון בקיצבה.

ב- 1950 כאשר כל המחנות ואמצעי הדיור האחרים היו מלאים לגמרי, הוחלט על דרך אחרת והעולים  הועברו לשיכונים זמניים שבהן יוכלו להיות יותר עצמאים  ויוכלו לספק לעצמם פרנסה ומזון.

וכך נוצרה המעברה- שיכון זמני לתקופת מעבר. בכל רחבי הארץ הוקמו שורות ארוכות של צריפונים, צריפים,פחונים,בדונים ואהלים. עד סוף 1951 שליש מהעליה שוכנה במעברות אלו.

התנאים במעברות היו קשים מנשוא, תנאי דיור הקשים- חם מאוד בקיץ וקר בחורף, קשיי תעסוקה ובנוסף לכל אלה לא הקלו הסכסוכים שנוצרו בין העולים על רקע השוני התרבותי.

המעברות שהיו אמורות לשמש מקום מגורים זמני הפכו במהרה למקום מגורים קבוע והעולים מצאו עצמם מתגוררים בהם שנים במקום מספר ימים.

היישוב היהודי הבין מהר מאוד שפתרון המעברות למצוקת העולים גרוע ויש לפרקו אך רק בשנות ה-60  הגיע הסוף לעידן המעברות.