ראיון עם חנה שילוני – מילדי סלבינו -עולה ב"עליית המטוס הבלתי ליגאלית" וחלוצה. נולדה ב- 11/09/1930 לרחל ולוי שולשטיין- שני אחים ושתי אחיות.
כיצד התקבלה החלטה לעלות ארצה?
חנה:
ב- 1945 כשהייתי בת 15 הבריגדה באיטליה ארגנה מחנות ליהודים שניצלו מהשואה. היתה קבוצה של אנשי בריגדה שארגנה את הנוער. הביאו אותנו לבית שהיה שייך בעבר לאצולה הפאשסיטית. שנקרא "בית סלבינו"- מקום מפואר עם בריכה, קולנוע. היינו כ- 700 ילדים וידענו שהמטרה היא הכשרה לקראת עליה ארצה.להכין אותנו, ללמוד עברית. היינו ילדים יוצאי השואה מורעבים, מוזנחים. איתי היה אחי שלמה בן ה-17.
מה קרה עם שאר בני המשפחה?
חנה:
האח השני שמואל היה נשוי והאחות לאה היתה נשואה והם נשארו בפולניה יחד עם ההורים ואיתם כל הזמן התכתבנו.
אלו תנאים היו לכם בתוך "בית סלבינו"?
חנה:
היה שם כל מה שנוער צריך. לימודים, חינוך. כל האנשים שניהלו את הבית היו אנשי בריגדה שדאגו להכל. הקשרים בין אחד לשני היו כמו בין אחים. עד היום אני שומרת קשר עם אנשים שפגשתי שם.
עד מתי נשארתם שם?
חנה:
היינו שם עד ספטמבר 47'. לילה אחד כינסו קבוצה של 50 בני נוער ואמרו לנו שאנחנו בדרך ארצה והסבירו לנו שאנחנו עומדים לעלות על טיסה בלתי ליגאלית.
איך ניתן היה לארגן טיסה בלתי ליגאלית באותה תקופה?
חנה:
זה היה משהו מאוד מאוד מיוחד. הביאו אותנו למקום באיטליה ליד פומפיי, שם שכבנו בלילה מפוזרים ואמרו לנו שעומד לנחות מטוס ואנחנו צריכים לעלות עליו. מדובר היה במטוס מסע. בנוסף הזהירו אותנו שאם יש ביקורת אז אף אחד מאיתנו לא יודע לדבר וכך היה. עלינו לטיסה ארצה. אסור היה להביא אנשים בטיסה הזו ושילמו על הטיסה הזו הרבה כסף. אני יודעת זאת כי ראיתי את התיק עם הכסף. ליוו אותנו כל הזמן שני מבוגרים, אנשי הבריגדה. הטיסה ארכה 6 שעות עם חניית ביניים ביוון לתידלוק.
איך הרגשתם עם נחיתת המטוס בארץ?
חנה:
לא הבנו מה קורה, לא ידענו לאיזו מציאות באמת מגיעים. המטוס נחת ביבניאל. זו הרי היתה עליה בלתי ליגאלית ואני זוכרת שלבשתי שמלה כחולה עם צווארון לבן וממש זרקו אותנו מהמטוס כי המטוס נשאר כל זמן שירדנו ממנו עם מנוע דולק. הם קיבלו על הטיסה הזו הרבה מאוד כסף.המקרה של עליה כזאת במטוס היה מקרה יחיד ומיוחד לא היה עוד מקרה כזה לא לפני ולא אחרי זה.
מי קיבל אתכם בארץ?
חנה:
נדמה לי שהיו אלה אנשי המחתרות שקיבלו אותנו. מיד פיזרו אותנו במשקים בסביבה אותי ואת אחי. הלבישו אותנו כמו ילדי הארץ, ילדי הקיבוצים. הגיע נציג והסביר לנו מה הולך לקרות איתנו . על מנת שלא נבלוט פוזרנו בכמה קיבוצים. הבריטים הרגישו משהו חשוד אבל לא תפסו אותנו. אותי ואת אחי שמו בקיבוץ דגניה בקבוצת ילדים.
כמה זמן הייתם בקיבוץ דגניה?
חנה:
היינו שם כשבועיים ואז התארגנו ועברנו לכפר מכבי כקבוצת נוער יחד עם עוד 20 חברה'. חיינו שם כחברת נוער- עובדים ולומדים חצי יום עובדים וחצי יום לומדים.
איך זכור לך יום ההכרזה על הקמת המדינה?
חנה:
בהרבה שמחה. רקדנו,שרנו, השתוללנו כבר היינו מעורבים במה שקורה בארץ. אותי גייסו ואחי ושאר הבוגרים התנדבו.
לאן גוייסתם?מה עשית בצבא?
חנה:
גוייסנו כקבוצה לנח"ל. הגענו לפרדס חנה- שם היה מחנה צבאי שבו עוברים אימונים ואחרי האימונים הודיעו לנו שאנחנו עולים על הקרקע כמשלט בראש הנקרה. לא היה לנו מפקד. עלינו על הקרקע ובנינו את היסודות של ראש הנקרה.יותר מאוחר הצטרפה אלינו קבוצת נוער מחניתה – גם של עולים חדשים. גרנו בצריפים שהאנגלים השאירו ולאט לאט בנינו קיבוץ שבהתחלה היה על ההר. עם הזמן הוקם משק יחד עם כל שאר הדברים. התנאים היו מאוד קשים אבל החברה היתה טובה. היינו בני נוער והכל בעינינו אז היה טוב ויפה.ההורים שאיתם המשכנו כל הזמן להתכתב, עלו בשנת 50' ארצה עם האח והאחות הנשואים וילדיהם.
האתר מודה לחנה שילוני על הראיון המרגש ועל הזמן שהקדישה לקיומו.