עמוד הבית
ראיון עם שמחה מלובני - חלוץ ולוחם הדפס דואל

dsc00064s_2_copy.jpg

 

 

 

 

ראיון עם שמחה מלובני נולד בפולין  ב- 26.3.1928 חלוץ ולוחם.

 

 

ספר קצת על המשפחה בתקופת המלחמה:

שמחה:

כשפרצה המלחמה ב- 39' הייתי בן 11.
לפני שהגרמנים נכנסו, ראש העיר הודיע שצריך להתפנות וכך נסענו מזרחה לעיר אחרת.


הלכנו ברגל, היינו שבעה ילדים שהקטן בינינו היה אחי בן ה- 4. הגרמנים פשטו במרבית פולין ונתנו הוראה שאם לא ניתן כופר נגורש מהעיר. הרב שלנו אמר שאם ניתן כופר היום, מחר ניתן חיים ולכן אסור לתת להם גרוש, צריך להגיד להם שאנחנו עניים וכך עשינו ולכן גרשו אותנו. העיר הייתה מחולקת ל- 2 באמצע עבר נהר "ורץ" ודרך הגשר הזה זרקו גם יהודים. אנחנו הלכנו מזרחה מבלי לדעת לאן. בוישקוב העברנו את הלילה - שם הלכנו בשיירה לכיוון השוק, שמענו יריות ורצנו ליערות ומשם עברנו דרך גשר לעיר אחרת, גם לשם הגרמנים הגיעו. קיבלנו פקודה: " כל ילד עד הגדול להרים ידיים", התחילו להפריד את הזקנים, בזזו חנויות של יהודים. אנחנו רצינו לחזור הביתה וקיבלנו תעודת מעבר בדרך לא דרך.


ואז הגיעה קבוצת גרמנים ורצתה להרוג אותנו ופתאום בא מישהו והזיז להם את היד ותוך כדי עברו פרשים ואבא ניצל את ההזדמנות ואמר לנו להסתתר מאחורי העץ. ככה זה נמשך עד שהצלחנו להגיע חזרה לעיר שלנו . הצלחנו להיות בבית 10 ימים ואז שוב גורשנו. משם הלכנו עד שהגענו לאזור הרוסי, הלכנו בכביש ופתאום ניגש אלינו גוי פולני ואמר לנו:"אל תלכו ישר, אני אעביר אתכם מחצר של מישהו, הלכנו איתו ועברנו ולפתע מצאנו את עצמנו על הכביש, מולנו חייל וטנק מצד ימין. אמא אמרה שזה כנראה הסוף שלנו, אבל אלו היו רוסים והם נתנו לנו לעבור. שמענו שלום ברוסית והייתה שמחה גדולה (אבא ידע רוסית). עברנו בשמחה ובשירה.


לאן המשכתם מאזור הרוסי?

שמחה:

התקדמנו לכיוון העיר ומשמה רצינו להגיע לרוסיה, כי ההורים של אימי נשארו ברוסיה עוד ממלחמת העולם הראשונה. הסבתא, שלא ידעה על בואנו, הלכה באותו יום לשוק וקנתה דג וביקשה בלב "הלוואי והילדים שלי יאכלו מהדג הזה" ואז כשהיא הגיעה הביתה היא קיבלה טלגרמה מאיתנו שאנחנו בדרכנו אליה. האח של אמא הגיע לקרון ומצא אותנו נפלנו ובכינו בהתרגשות זה על כתפי זה. הגענו כולנו לבית של סבתא ועוד הספקנו לאכול מאותו דג. כל זה היה בסוף 39', אני זוכר שישנו על הרצפה, בבית אחד 2 אחיות, סבא, סבתא ועוד מישהי שהשכירו לה מקום לינה מעל התנור.

 

עד מתי נשארתם בבית של הסבתא  והסבא?


שמחה:

ב- 22.6.41 פרצה מלחמה בין הגרמנים לרוסים-מלחמת ברברוסה. התחבורה היתה יותר טובה ואנחנו עזבנו לכיוון מזרח רוסיה לאוזבקיסטאן. אחותי הגדולה התחתנה וכעבור שנה נולד להם ילד. כשהתחלנו לנסוע מזרחה איחרנו את הרכבת ובא עובד רכבת שאמר לנו שיש רכבת אחרת שנוסעת לאוזבקיסטאן על משטח- עלינו על הרכבת ועד שהגענו לעיר פנזה.

הילד הקטן של אחותי מת מקור. אבא שלי לקח את הילד המת לרופא כדי שלא שאחותי לא תצטרך להתמודד עם הטרגדיה.

איך השפיע עליכם האירוע הקשה הזה?

שמחה:

הלב כבר נסגר ממזמן. היינו כמו מאובנים, לא הרגשנו כלום.

איך הסתדרתם באוזבקיסטאן?

שמחה:

היה קשה מאוד. אבא היה סנדלר הוא לקח את אחי הגדול איתו לעבוד אבל לא הצליח לפרנס את המשפחה. אני באותו זמן הייתי בן 13 וכשראיתי שאבא לא מצליח לפרנס אותנו, החלטתי לעזור ,ראיתי אישה אוזבקית עוברת ואמרתי לה שאני יכול לתקן לה את הנעליים ב"קלוש". היא הביאה לי 4  פיתות בתמורה לתיקון וזו היתה המשכורת הראשונה שלי. אני הייתי בלימודים תלמיד מבריק ואבא לא רצה שאהיה סנדלר אז הייתי עובד בסתר ומביא אוכל הביתה. אבא ראה שיש אוכל ופחד ואמא אמרה לו שאין מה לדאוג וזה אוכל כשר. זה נמשך כך כמה חודשים. באותה תקופה לא יכולתי לצאת מהבית אז עבדתי בתריסים מוגפים בתוך הבית. יום אחד אבא נכנס וראה אותי עובד. אני זוכר שחשבתי שאני עוד רגע מת ,מרוב פחד. הסברתי לו שבלית ברירה עשיתי את זה. המשכתי לעבוד עד שחליתי במלריה ואז עבדתי יום כן ויום לא וכל מה שהרווחתי הבאתי הביתה ואבא אמר לי :"אתה נותן הלחם שלי". אבא נפטר ב- 27.10.42.

מה קרה לאחר מות אביך? איך הצלחתם להתפרנס?

שמחה:

ב- 43' היינו במצב שעמדנו כמעט למות מרעב. לאוזבקים לא היה ממה לשלם. הייתי בן 15 וכשראיתי שכולם הולכים ונחלשים מרעב, הלכתי לקולחוז ומצאתי מקום עבודה וקיבלתי קילו קמח. ניגשתי למאפיה וביקשתי שתאפה לי פיתות. מכרתי בשביל קילו קמח את המגפיים שהיו עליי וכך רצתי בלי המגפיים 8 ק"מ בשלג והבאתי את הפיתות הביתה.

כמה זמן נמשך הקושי עם הפרנסה  והרעב?

שמחה:

ב- 45' המלחמה נגמרה, ואז גם האוכל היה כבר בשפע.

לאן הלכתם עם גמר המלחמה?

שמחה:

בתום המלחמה יצאנו מרוסיה לפולין ושם היינו כחודשיים אבל מהר מאוד הקרקע בערה והאנטישמיות מצד הפולנים היתה גדולה.
מפולין עברנו לגרמניה.היינו שנתיים בגרמניה.

לאן המשכתם מגרמניה?

שמחה:

ב- 47' היינו במחנה פליטים ובפסח 48' יצאתי מגרמניה לצרפת. שם היה מחנה פליטים על ההר, מחוץ למרסיי.

מה עשיתם במחנה הפליטים?

שמחה:

התאמנו שם בנשק,  דרך ארגון "בריחה" כך שהגעתי לארץ הייתי כבר חייל מיומן.

כיצד הגעת ארצה?

שמחה:

הגענו באניה " פנמה טטי" - שיצאה מצרפת לארץ. אוניה בינונית. אני הייתי סטודנט בן 29 עם פספורט. זו הייתה עליה ליגאלית. היינו באוניה כחמש מאות איש אני הייתי בתא וישנתי טוב, היה לי חבר שהיה במרתף אז התחלפתי איתו לאותו לילה.(כשהוא רצה להמשיך לעוד ימים - לא הסכמתי).
האניה הגיעה לתל-אביב ב- 30.6.48. הסוכנות קיבלה אותנו עם תפוזים.

לאן הועברתם עם הגיעכם ארצה?

שמחה:

לקחו אותנו למחנה אגרובין- מחנה בחדרה. אני זוכר  ב- 9.7.48 הייתה הפסקת אש מוחלטת ואז גם התחילו המלחמות. רמלה, לוד, נצרת נכבשו ב- 9.7.48.

כמה זמן היית במחנה הפליטים?

שמחה:

הייתי 9 ימים. לא הייתי עצלן והיה צורך בעובדים. התנדבתי לעבוד והרווחתי 2 לירות אנגליות. מיד בתום תשעת הימים במחנה גוייסתי לחטיבה 7 גדוד 72. הגדוד הזה נחל מפלה בלטרון לפני שהתגייסתי כך שאני וחבריי השלמנו את הגדוד.

מה היה התפקיד שלך בצבא?

שמחה:

אחר שהשלמנו את הגדוד יצאנו לגליל.באותו זמן הרגו את ברנדוט אז לא יצאנו למלחמה, כדי שלא יקשרו אותנו לרצח. כעבור חודשיים בנובמבר, יצאנו למלחמה וכבשנו את הגליל. כשהייתי בגדוד 72 היה שם אחד הקצינים שמצאתי חן בעיניו והוא שלח אותי לקורס מכונת ירייה - זו הייתה מכונת ירייה ראשונה שהגיעה מצ'כיה, קראו לזה "בז"ה - ברונו באריובקה" - כל השיעורים היו באידיש אבל הפקודות בעברית. הקורס ארך שלושה שבועות ובסיומו מפקד חזית צפון - משה כרמל, בא ואמר לי שאני מספר 1 - יורה ומספר 2- נותן לי את הכדורים , טפח לי על השכם ואמר לי "כל הכבוד" ולא הבנתי עברית אז לא ידעתי מה הוא אומר...(שמחה צוחק).

משם נשלחתי לקיבוצים להדריך את החבר'ה בקיבוצים איך להשתמש בבז"ה.הדרכתי גם עולים מתימן והשתחררתי ב- 15.7.50.

מתי נפגשת שוב עם המשפחה?

שמחה:

בסוף 48'  אמא שלי ויתר המשפחה עלו ארצה. קיבלתי מברק שהם בארץ ברעננה ואנחנו היינו בדיוק לפני היציאה למלחמה בסוריה. ביקשתי יום חופש לפגוש אותם ונתנו לי "צו תנועה" וכך יכולתי לפגוש אותם. אני זוכר שהגעתי למפגש לבוש יפה עם ג'קט ועניבה בהתרגשות גדולה.

לוד נכבשה ב- 4.7.48 והיתה סגורה וכשפתחו את לוד בסוף 48' הציעו למשפחה שלי דירה בלוד. אני רציתי רק מקום שבו אוכל סוף סוף לפרוק את המזוודות. 

מה עשית בתום השירות הצבאי?

שמחה:

אחרי שהשתחררתי ב- 15.7.50 התחלתי לעבוד בבניין ואז הציעו לי לעבוד ברכבת. אבל מי שלא היה חבר מפא"י לא התקבל.
אני לא הסכמתי לכך ואז מפ"מ הביאו אותנו לשביתה בהסתדרות ומזכיר ההסתדרות התחלף ובא קיבוצניק שהבטיח שנוכל לעבוד ברכבת. הוא סידר לי עבודה ברכבת ושם עבדתי 44 שנה.

איך הכרת את אשתך ברכה?

שמחה:

בלוד הכרתי את אשתי - הלכנו לחתונה כל החבר'ה וגם ברכה היתה חלק מהחבר'ה שלנו. באותו ערב, ניגשתי אליה ואמרתי לה :"יש לי משהו להגיד לך..אני רוצה להתחתן איתך" היא הייתה אז בת 18 וענתה לי שהיא צריכה לשאול את אמא שלה.

ב- 6.3.51 התחתנו. עוד קודם החתונה שלנו הייתי בחתונה אחרת ב- 8.8.50 (ברכה לא הייתה איתי). אחרי החופה הזמינו את החתן והכלה לרקוד טנגו ולכלה גם קראו ברכה, והיא ביקשה שאני ארקוד איתה..כמובן שרקדתי, אני ידעתי לרקוד מעולה.

ב- 10.12.51 נולדה הבת הראשונה -
אסתר והשנייה רבקה נולדה ב- 12.5.55. גרנו בלוד 60 שנה.יש לנו 6 נכדים ו- 6 נינים.



 



 



 



 



 


הוספה כמועדף (0) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  היה הראשון להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved

 
< קודם   הבא >