עמוד הבית
ראיון עם דבורה רהב- חלוצה הדפס דואל

ראיון עם דבורה רהב (רודיצקי) -  חלוצה -  נולדה ב –  3.5.1932 בפולין ליוסף וצלובה גולדה. 

איך עברה עלייך המלחמה? 

דבורה: 

ב- 1939 פרצה המלחמה הגרמנים כבשו באותו היום את ורשה . אני הייתי רק בת 7.חודשיים התחבאנו במקלטים, כשהגרמנים כבר שלטו במקום. לילה אחד אבי דיבר עם   גוי פולני שיעזור לנו, לברוח מהעיר, אבי שילם לו סכום כסף גדול כמעט כל מה שהיה לנו.  וכך בעזרתו ברחנו מוורשה לגבול הוא החביא אותנו בעגלה רתומה לסוס .

היינו 5 ילדים ,הורי ו2 אחים של אבי עם נשותיהם ו4 בני דודים. כולנו יחד בצפיפות בעגלה נחבאים.הגוי העביר אותנו לשטח מפורז. וברגל צעדנו עד שעברנו לצד של הרוסים ומשם לעיר בילסטוק. בעיר בילסטוק לא היה לנו מסמכים ריכזו את כל הפליטים שעברו את הגבול ( בעיקר יהודים) ואני זוכרת ששלחו אותנו ברכבת של פרות לסיביר. נסענו ברכבת הזו חודש ימים.בסיביר לא היה מה לאכול, קור ושלג. המצב היה שם  מאוד מאוד קשה ועצוב, נשארנו  בסיביר בעיר קרסונייק עד שנת 1941.

היה שם מקום  שנקרא בומסטוריי – שם עבדו הורי בעבודות פרך בבית חרושת לנייר גם אחותי שהייתה כבר בת 21 עדה איתם. אני והאחים הקטנים נשארנו לבדנו כל היום, כמובן שלא היה בית ספר או ספרים אני זוכרת רק חורפים קשים של מינוס 40 מעלות אי אפשר היה בכלל לצאת...נתנו לנו לגור בצריפים, כל המשפחה יחד עם 2 אחים של אבא (אח"כ הם עלו ארצה ב- 1948.) לנו לא היה אישור לעלות בגלל   שאבי היה חייל בצבא הרוסי.מסיביר ברחה משפחתי לאוזבקיסטאן לעיר טשקנט. זה היה בסוף המלחמה עם הרוסים שם התגוררנו בדירות שכורות. במקביל אבא גויס לצבא האדום.

אנחנו נשארנו לבדנו – אבי חזר רק אחרי המלחמה  בשנת 1946 אבי חזר אלינו חולה ונפטר זמן קצר אח"כ בהיותו בן 48 בלבד. בטשקנט,  אם לא עבדת לא קיבלת את מנת הלחם שלך  ולכן גם אני יצאתי לעבוד- הייתי בת 12. עבדתי בתפירה ואני זוכרת שהייתי כל-כך קטנה שבקושי הצלחתי להגיע לגלגל של המכונה. התשלום היה מזערי אבל לפחות היה לי תלוש לקבל לחם וזה הציל אותנו ממוות.מהר מאוד  חלינו כולנו בטיפוס ואושפזנו בבית חולים. רק אימא לא נדבקה במחלה (זה היה המצב אצל כל המשפחות ). יותר מאוחר התברר לנו שהסבא, הסבתא והדודים – כל משפחת גולדה , כולם נספו במלחמה.

מתי החלטתם לעלות ארצה? 

דבורה:

אני נישאתי בגיל 20 ואז גם המצב החל להשתפר זה היה כבר אחרי המלחמה וניתן היה למצוא  עבודה.ב- 1948 הגשנו בקשה לעלות ארצה. אני לא ידעתי בכלל שמדינת ישראל קיימת.אחותי הגדולה נסעה למוסקבה והגישה בקשה לחזור לפולין בשנת 1957 קבלנו אישורים וחזרנו החלטנו לפולין והגענו לוורשה. שם שלחו אותנו למחנות שהיו של הצבא הגרמני. הגענו לשם כפליטים, ישבנו שם כמה חודשים עד שהנציגים של הג'וינט פגשו אותנו.בעלי אמר לי שחייבים לנסוע לארץ ישראל כי הוא לא מוכן לחזור לפולין האנטישמית. 

איך עליתם ארצה? 

דבורה:

העלייה שלי הייתה אירוע מאוד מיוחד, הייתי בת 25, הבת שלי אילנה בת השנה חלתה בשעלת והייתה במצב מאוד קשה אז החליטו שלא לשלוח אותנו באוניה אלא במטוס.זה היה באפריל 1957.המטוס עבר דרך איטליה לשדה התעופה בן גוריון.זה היה משהו שונה  ביותר משום שכל העולים הגיעו ארצה באוניות ולא במטוסים. 

להיכן לקחו אתכם עם הגיעכם ארצה? 

דבורה:

כשהגענו ארצה, הילדה עדיין לא הרגישה טוב, זה היה באפריל  בזמן  חג הפסח ונתנו לנו ארגזים עם מצה וזיתים, לא ידענו מה זה, חשבנו שהזיתים זה  קומפוט ונתנו את זה לילדה.מכיוון שבעלי עבד ברוסיה בתעשייה האווירית ביקשנו שייקחו אותנו למקום שקרוב למטוסים ולים אז כמובן שלא הקשיבו לנו ולקחו אותנו בדיוק למקום הפוך מזה - לדימונה. שמו אותנו במשאית מסע עם עוד כמה אנשים ,הנהג לא הכיר את הדרך לשם וכך לקח לנו יום שלם להגיע. היו שם כמה דירות ולמטה היה ערבי עם כבשים. מיד שראיתי את כל זה שאלתי את עצמי לאן הגעתי והבנתי שאני לא מתכוונת להישאר  שם לעוד לילה נוסף. למחרת בבוקר הודעתי לבעלי שאם לא הולכים משם אני חוזרת לשדה התעופה. השארנו את הדברים שלנו, לקחנו אוטובוס לשדה התעופה וחיפשנו את הסוכנות. אני כל הזמן בכיתי.בסוכנות החליטו שלצעירים  יהיה יותר טוב בקיבוץ  והחליטו לשלוח אותנו לאחד הקיבוצים . ביקשנו קיבוץ ליד הים  והם שלחו אותנו  שוב הפוך ממה שביקשנו -לקיבוץ מעוז חיים שנמצא בעמק יזרעאל קרוב לגבול עם לבנון.  

איך התאקלמתם בקיבוץ? 

דבורה:

זה היה ייאוש גדול. לא ידענו את השפה, שנינו דיברנו רק רוסית, הילדה הקטנה עדיין הייתה חולה וכל מה שהיא אכלה היא הקיאה וזה היה פשוט נורא.היה מגיע לכל אדם 2 לירות, אז אנחנו קיבלנו 6 לירות.זו הייתה תקופה של צנע בארץ וקיבלנו אוכל בתלושים.בקיבוץ מעוז חיים נשארנו רק שבוע ימים.

הצלחתם למצוא קרובי משפחה בארץ? 

דבורה:

עזבנו את הקיבוץ, נסענו חזרה לשדה תעופה ובדרך לשם הייתה סוכנות עיתונים שעוזרת בחיפוש קרובים .ידעתי ששני האחים של אבא שהיו איתנו בסיביר עלו ה- 1948 ולכן כתבנו  מודעה שהגענו ארצה בעיתון "החדשות האחרונות".דוד שלי מרמלה קרא את העיתון והבין שהמשפחה בארץ. הוא שכר רכב במיוחד  והגיע לדימונה.ושם אמרו לו שעזבנו  או יותר נכון שברחנו מדימונה. הוא שלח בן דוד שגר בחיפה למעוז חיים וכך יצא שאותו בן דוד  היה יחד איתנו באותו אוטובוס (חזרנו אז מבית שאן היה שם רופא מומחה שבדק את בתי ) באותה נסיעה אף אחד לא זיהה אחד את השני רק כאשר הוא חיפש אותנו בחדר האוכל של הקיבוץ  נפגשנו. זה היה המפגש הראשון עם המשפחה בארץ. המשפחה הציעה שלא נישאר בקיבוץ ושניסע אליהם לרמלה ואכן עזבנו לרמלה, היינו שם כמה זמן עד שקיבלנו דירה מהסוכנות ברמלה. 

מה קרה עם ההורים והאחיות? 

דבורה:

אימא ושלוש אחיותיי הגיעו לארץ באוניה בהפרש של שבועיים שלושה. הם איתרו אותנו דרך הסוכנות ונשארו לגור איתנו ברמלה. בעלי קיבל בינתיים עבודה בתעשייה האווירית. דרך עבודתו בתעשייה האווירית קבלנו בלוד דירות וכך החזרנו את הדירה ברמלה ועברנו ללוד. שם נולד לנו בן נוסף ב- 59'.כאשר  אחותי האמצעית חלתה מכרנו את הדירה בלוד ועברנו לבת-ים ב- 82'.

בעלי עבד 30 שנה בתעשייה האווירית כמנהל עבודה. ונפטר בגיל 70. כיום יש לי 6 נכדים 2 נינות, כולם אקדמאים, מסודרים בחיים .אני אוהבת את החיים, מבלה ונהנית מכל רגע.  


הוספה כמועדף (0) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  היה הראשון להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved

 
< קודם   הבא >