עמוד הבית
פרידה גוברין- חלוצה הדפס דואל

 ראיון עם פרידה גוברין – חלוצה ומקימת הקיבוץ לפליטי השואה.  נולדה ב- 16.1.1919 בפולין לבתיה וצבי. 5 אחים.  

מתי היתה הפעם האחרונה שראית את הורייך? 

פרידה: 

הייתי בגטו לודז'. תקופה מאוד קשה וארוכה. ב- 1942 הייתי נשואה ובגטו הפרידו ביני לבין ההורים. עברתי את הגשר כדי לראות את ההורים ואז השכנה הודיעה לי שלקחו אותם. אני זוכרת שישבתי ובכיתי המון המון זמן.לא זוכרת כמה זמן עבר. גם בעלי נספה שם. 

כמה זמן נשארת בגטו לודז'?

פרידה:

העבודה שלי בגטו היתה ליד הרכבת. הגרמנים נתנו לנשים לחם, קילו סוכר וחבילת סיגריות. אני הייתי מחלקת את החבילה אבל הם כל פעם עשו סבב כזה והחזירו את אותה חבילה שוב ושוב כך שאף אחד בעצם מעולם לא קיבל אותה. בשלב מסוים לא יכולתי יותר לעמוד בזה ועזבתי עם הקרון שיצא לכיוון אשוויץ.זו היתה החלטה פתאומית, ספונטנית כדי שלא אחלק יותר.

מתי יצאת מהמחנות?

פרידה:

עברתי עוד כמה מחנות עד שהגעתי לברגן בלזן ואז חליתי בטיפוס. ב- 1945 המלחמה נגמרה וכולם יצאו מהמחנות ורק אני הייתי חולה עם חום גבוה. האנגלים נכנסו להביא לנו אוכל ואני לא זוכרת אם אכלתי או לא. ב"ברגן בלזן"- פתחו בית חולים וכשהוכנסתי לבית החולים הכרתי בחורה  בשם שולה בן אפרים. היא היתה במצב טוב ועזרה לחולים וגם לי וזה שאני חיה היום זה בזכותה (אני שומרת עד היום קשר איתה). היא האכילה אותי עם כפית. אני שקלתי אז 28 ק"ג והיא החליטה להחזיק אותי בחיים. כשהתחלתי ללכת הצצתי בחדרים וראיתי חברה שהייתה איתי בגטו ואמרתי לה שיש שם חברה שלי ושתעשה אותו דבר כמו שעשתה איתי – שתעזור לה קראו לה זושה קרול (ז"ל) והיא אכן מאוד עזרה לשתינו. ניצלנו בזכותה.

מתי יצאת מבית החולים? 

פרידה: 

בשלב מסוים פיזרו אותנו מ"בלגן בלזן" ואותי העבירו לשוודיה. הגעתי לבית החולים והכניסו אותי לבידוד שוב כי חליתי בפעם השניה בטיפוס אבל שם סוף סוף הבראתי.

לאן הלכת כשהבראת? 

פרידה:

היה מחנה של פליטים. לשם כולם הלכו ואני אמרתי לעצמי שאני במחנה כבר יותר לא נשארת. החלטתי שאני אסע מעיר לעיר איפה שיש פליטים ואקים קיבוץ. רציתי לארגן חיים חדשים. רציתי חופש. 

איך מארגנים קיבוץ? 

פרידה: 

ארגנתי בנים ובנות בשוודיה . לקחתי מהעיריה שמות ומקומות וכך מצאתי את החברה- כולם צעירים. במקרה גם מצאתי את חברתי שולה. ארגנתי סה"כ 70 איש. שכרנו בית ענק עם חדרים , אני הייתי אם הבית וידעתי גרמנית כך שהסתדרתי עם כולם. היו שם פליטים מהונגריה, פולין, גרמניה.

איך חשבת בכלל על הרעיון הזה להקים קיבוץ? 

פרידה: 

כשהייתי ילדה ההורים שלי שלחו אותי לתנועת הנוער "השומר הצעיר". מבית הספר העממי הייתי בשומר הצעיר -שם שמעתי לראשונה על הקיבוצים בארץ ומשם עלה לי הרעיון.

כיצד התנהלו החיים בקיבוץ?

פרידה:

בקיבוץ- כל אחד עבד באופן עצמאי. אוכל, משכורת - הכל היה במשותף. הגברים היו לוקחים כמה שיותר אוכל- נשאר משהו מהמחנות- הצורך לאגור, היו מחביאים אוכל. אני עמדתי על כך שלא יזרקו אוכל.

כמה זמן היית בקיבוץ שהקמת?

פרידה: 

הייתי שם 3 שנים ושם גם הכרתי את בעלי. התחתנו שם והבאנו ילד- יגאל. היה חשוב לי לתת לו שם עברי.עזבנו את הקיבוץ. כל אחד הלך לדרכו ואנחנו נשארנו בשוודיה.

איפה עבדתם אחרי עזיבת הקיבוץ? 

פרידה:

בעלי עבד בהוראה – היתה לו עברית  ברמה מאוד גבוהה. העיריה ארגנה לו קבוצת ילדים עד גיל 16 וב- 1947 בעלי פתח בית ספר "אובסטה" – המנהל היה שוודי והילדים כולם היו יהודים. היו שם מורה לאנגלית ומורה למתמטיקה ובעלי היה מורה לתנ"ך והיסטוריה. משם היו יוצאות קבוצות קבוצות לארץ. מאוחר יותר בעלי עזב את בית הספר ועבר לעבוד במפעל מתכת.

מתי עליתם ארצה?

פרידה: 

עוד קודם בשוודיה לפני שנישאתי קיבלתי סרטיפקט אבל נתתי אותו לשולה כי בעלי לעתיד לא הסכים שאסע. ואז ב- 1949 עלינו ארצה. למרות שאני לא ממש  התלהבתי לנסוע כי גרנו בשוודיה בקוטג' ,הילד היה רק בן שנה וחצי וידענו שנלך שם למחנות אוהלים. הגענו ארצה  עם אוניה ממרוקו. היינו באוניה, כולנו יהודים משוודיה. באוניה קיבלנו מקומות לישון ואני זוכרת ילד שעשה כל הלילה פיפי וזה מלמעלה - טיפטף עליי (פרידה צוחקת). 

איך הסתדרת בארץ?

 

 פרידה: 

כשהגענו ארצה - שמו אותנו באוהל ואני לא הסכמתי להישאר באוהל – נכנסתי למינהל עם העגלה והילד ואמרתי להם "או שאני עוברת מכאן או שאני נשארת במשרד, אני לא יכולה להיות באוהלים"!- הם התנהגו אלינו מאוד בחוצפה ולא איכפת היה להם שאשאר במשרד אז נשארתי שם כל הלילה ולמחרת שלחו אותנו לצריפים. היו שם עכברים גדולים כל-כך שכל הלילה פחדתי שיאכלו לי את הילד.בצריפים שמעתי כל הלילה את הרוח. בבוקר למחרת בבוקר חשבנו שחורף בחוץ והתלבשנו כמו לחורף בשוודיה וכשיצאנו ראינו את כל האנשים לבושים קצר ואז בעלי אמר לי שיקח אותי לצפון למקום קר כמו בשוודיה וכך הגענו לעכו.

כיצד הצלחתם להתאקלם  בעכו? 

 

פרידה: 

אני לא ידעתי עברית ובעלי הלך ללמד. אמרתי לבעלי שנמחוק את כל השפות שידענו (גרמנית, שוודית, פולנית, אידיש ) ונדבר רק עברית. שהילד ילך לגן וידבר שם רק עברית. בעכו גרנו בצריף – סידרתי אותו יפה בפנים ובחוץ סידרתי גינה ועצים ממש כמו בקיבוץ .יום אחד בעלי חלה והייתי צריכה ללכת להודיע למנהל  בבית הספר שהוא לא יגיע. שאלתי אותו איך אגיד בעברית והוא אמר "תגידי בעלי חולה". הגעתי לבית הספר באופניים ואמרתי למנהל "חבר חולה" (פרידה צוחקת). אבל לאט לאט למדתי עברית.כשהגענו ארצה משוודיה הייתי בהריון ולא ידעתי ובעכו נולדה לנו בת – בתיה. 

איזו עבודה מצאת עבורך בעכו? 

פרידה: 

בשוודיה למדתי קורס אחיות וכשפתחו בית חולים לחולי נפש במזרה – הלכתי לעבוד שם.  עבדתי שם כאחות 10 שנים ומאוד אהבתי את העבודה, שמחתי לעזור ולטפל.

עד מתי גרתם בעכו? 

פרידה:

 עד 1959 ואז התקשרו לבעלי ממשרד החינוך ואמרו לו שמחכה לו בית ספר חדש בבת-ים ורוצים שינהל את בית הספר. אני לא רציתי לגור בבת ים – לא היו לי שם חברות. אמרתי לבעלי שנעבור לגור בחולון שם יש לי חברות משוודיה. עברנו לגור בחולון ושם פגשתי שוב את חברתי שהצילה אותי ב"בלגן – בלזן "– שולה בן אפרים. בחולון כל אחת מהחברות הדריכה אותי. כסף לא היה לנו כדי לקנות דירה אז קיבלנו שיכון מ"שיכון עובדים"- 72  מ"ר ושם גידלתי את שני ילדיי. גרנו בשיכון הזה ומאוד אהבתי את הבית שהיה תמיד יפה ומטופח.

בחולון, המשכת לעבוד בבית החולים לחולי נפש?

פרידה:

רציתי להמשיך לעבוד בבית חולים לחולי נפש אבל בעלי לא  הסכים.  זה היה מאוד קשה לעזוב את בית החולים וכשעזבתי המטופלים נישקו לי את החצאית- הייתי מאוד קשורה אליהם.בנתיים, הבן שלי יגאל התחתן ונסע לחיפה עם אשתו ללמוד בטכניון אז שילמנו לו את שכר הדירה ושכר הלימוד וכדי לממן זאת הלכתי לחפש עבודה בחולון ומצאתי עבודה בחנות הלבשה. יגאל למד בטכניון 4 שנים. הבת גם היא התחתנה - עם סגן אלוף בשייטת ואחרי 7 שנים התגרשה וחזרה לגור איתנו בבית. היא היתה בהריון ואני טיפלתי בילדים. יותר מאוחר היא נישאה שנית ונולד לה בן נוסף.הבן יגאל היה סגן אלוף בתותחנים והבת כותבת ביוגרפיות של גדולי ישראל. 

כמה זמן עבדת בחנות? 

פרידה:

10 שנים עבדתי באותה חנות. עד שבתי פתחה גן ילדים  בשיטת "מוניוסרי" ואז עזבתי. היא פתחה גן ילדים בחבצלת ואני נסעתי אליה מחולון כל יום עם 6 אוטובוסים במשך שנה. רציתי לעזור לה להתבסס. אחרי שנה שראיתי שהיא מסתדרת הלכתי לעבוד ברמת גן בחנות. ושם עבדתי עד שבעלי חלה.בעלי ניהל את בית הספר בבת ים עד גיל 65 ואז חלה ונפטר בגיל 69.

כיצד התמודדת עם מות בעלך?

פרידה:

היה לי משבר גדול. היינו תמיד יחדיו ואפילו כשהוא היה חולה ויכולתי לבקש עזרה - לא רציתי, כדי שלא יראה שקשה לי וכך רק אני עזרתי לו. הייתי בת 71. אחרי שהוא נפטר, חיפשתי שוב עבודה והציעו לי להיות מרכזת ילדים מבתים  עזובים. אמרו לי שיתנו לי בניין וישלחו לשם את הילדים. אני לא רציתי כי לא יכולתי לעבוד שם כמו שצריך. החלטתי שלא לעבוד יותר. 20 שנה הייתי בשביל המשפחה הנכדים והנינים. בעלי לפני מותו הספיק לכתוב 5 ספרי שירה.               


הוספה כמועדף (0) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  היה הראשון להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved

 
< קודם   הבא >